קוקי סן ז'אק: השכונה בבריסל שהפכה לפנינת העיר

“כל מי שחי בשכונה רצה לעזוב. כאן חיו רק הלוזרים, העניים, אלה שלא היו להם אמצעים לעבור לשכונה טובה יותר”, מספר מתכנן הערים איוון וינדרברג על ביתו, שכונת סן ז’אק בבריסל. לדבריו, עד לפני 25 שנה היה האזור הזה, שמוכר יותר כ”מרכז העיר”, מוזנח ונטוש. זבל נשפך ברחובות, האוכלוסייה מנתה בעיקר נרקומנים, סוחרי סמים, זקנים ועניים מרודים, ורוב תושבי העיר לא העיזו להיכנס.

אלא שמאז התהפכו היוצרות: סן ז’אק של היום היא השכונה האופנתית ביותר בבריסל וגם אחת המתוירות ביותר. ואיוון וינדרברג עצמו הוא אחד האנשים שחתומים על המהפך.

שכונת סן ז’אק בבריסל צילומים: Eric Danhier,Jean-Pol Lejeune , ענת ברזילי

את סיפור המהפך הזה כדאי לספר דווקא בישראל של היום, בימים ששכונות ותיקות במרכז הארץ עוברות ג’נטריפיקציה מואצת, ונדמה שעירוב אוכלוסיות מרקע אתני וסוציו־אקונומי מגוון הוא מתכון לשנאה ולהתנגשות בין ערכים ואינטרסים. הניסיון של וינדרברג מראה שזו לא גזירת גורל.

המהפכה מתחילה בקפה

וינדרברג הגיע לבריסל בראשית שנות התשעים, ואת הבניין שהוא מתגורר בו קנה במחיר זול מאוד. “באותה תקופה”, הוא מספר, “עוד אנשים מבוססים קנו בניינים ברחוב. התחלנו לחקור את השכונה יחד, והבנו שתפקידנו כאן הוא להעניק משהו לשכונה. החלטנו לשנות את פניה, אבל גם לשמור על הצביון. ברחבי העיר הוקמו אז בנייני משרדים, ובתי קפה בריסלאים קלאסיים נסגרו בזה אחר זה. היה חשוב לי ליצור מקום באווירה של פעם שישמש מקום מפגש בין אנשים”.

בקומת הקרקע של הבניין פעלה חנות בגדי פועלים בשם “סוליי” (שמש בצרפתית). וינדרברג גייס את בעל החנות ופתח איתו בית קפה באותו שם. “רציתי מקום בינלאומי, פלמי־צרפתי, שימשוך אמנים”, הוא אומר. “ברחובות הסמוכים פעלו שני בתי קפה ששימשו רק את הקהילה הגאה. האווירה המעורבת של סוליי התאימה להם והם עברו לשבת בבית הקפה.

איוון וינדנברג

קפה סוליי זרע את הזרעים להתעוררות רחבה בהרבה. לאירוע הפתיחה שלו הוזמן היסטוריון חוקר השכונה, שהרצה בפני התושבים והעובדים על תולדות המקום. “התברר שלפני המהפיכה התעשייתית השכונה היתה מקום חשוב ומרכזי. שכן בה מנזר גדול בשם סן ז’אק; תעלת מים שיצאה מבית העירייה והוליכה עד צרפת, שימשה עולי רגל בדרכם מצפון אירופה לסנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד”. ההרצאה מילאה את המקומיים בגאווה, והם החליטו לשנות את שם השכונה ל”רובע סן ז’אק”.

זמן קצר אחר כך התקיימה אסיפה שכונתית בהשתתפות 25 אקטיביסטים ותושבי השכונה. הוקם ועד שכונה, נכתב מניפסט, והתושבים הגישו לעירייה רשימת דרישות לשיפוץ השכונה ‑ ובהן שיפוץ החזיתות, נטיעת עצים, הקמת כיכרות וגנים, הצבת ספסלים, תאורת לילה ואיסור על חניה. והעירייה נעתרה. הוועד אף הצליח לטרפד תוכניות נדל”ניות מזיקות, בין השאר של חברת ההובלות DHL שביקשה להקים מבנים גדולים כדי לנצל את הקרבה לשדה התעופה.

45% דיור בר־השגה

כחלק מהמהפך צוירו על קירות הבניינים בשכונה 29 ציורי קיר של קומיקס, ובכל עונה נאצרת תערוכת חוצות. בימים אלו מוקרנים על הקירות תצלומים מתוך בתי התושבים.

איך הסתדרו יחד עניים ועשירים?

“הג’נטריפיקציה שאנחנו עצמנו הבאנו היא תהליך טבעי, אבל לנו היה רצון לחיות במקום עם אוכלוסיה מעורבת. אחת הסיבות שדמי השכירות בשכונה נשארו נמוכים היא ש־45% מהבניינים הם בבעלות עירונית, והמחיר מתאים להכנסה של הדיירים. התחרות בשוק שומרת על מחירים סבירים”.

עניים, הומואים, הומלסים ונרקומנים ותושבים חדשים ועשירים ‑ איך הצלחת לאחד את כולם יחד?

“זה היה כרוך בהרבה מאוד שיחות, מאבקים וחוסר הסכמות, שלפעמים לא היה ברור לאן יובילו, אבל בסוף הובילו להסכמות בין כולם. עם עובדי הזנות מעולם לא רבנו. להיפך. כיוון שהם תמיד עמדו ברחוב ביום ובלילה, ראינו בהם סוג של שיטור קהילתי. הם תמיד ידעו מה קורה בכל מקום, ובעצם שמרו על השכונה מהשתלטות של סוחרי הסמים”.