לפסל בכדורגל: האמנית אתי אברג'ל משתמשת בחפצים יומיומיים ובונה מהם זכרונות פואטיים

התערוכה "פיסול" של האמנית אתי אברג'ל, שמוצגת במוזיאון הנגב בבאר שבע, מורכבת מחפצי צריכה זולים וזמינים: סלי קניות, עשרות סרטי מדידה לתפירה, גיגיות מטבח, מחברות לימוד, סרגלים שקופים מפלסטיק, מנג'טים, עשרות עטים פשוטים, כדורגל ועוד. כל אלה עוברים טרנספורמציה והופכים לכדי מעשה אמנות, נעים מקונקרטיות להפשטה סוריאליסטית. בין אם זה קומקום נירוסטה שמונח כזרוק על הרצפה, קשור בשרשרת ברזל עבה מהתקרה או גושי גבס שנוצקו לסלסלות פלסטיק לבנות, נוסרו באמצע, והפכו את ידיות הסלסלה לצווארי ברבור השטים במסדרון הכניסה המוזיאון. התערוכה כולה היא מעין מטאפורה מופשטת שנעה בזמן ובזיכרון, שיש בה עשייה מרובה והומור.

אברג'ל (58) זוכת פרס עידוד היצירה של משרד התרבות מ־2017, מתגוררת בירושלים ונולדה בקריית טבעון להורים מהגרים ממרוקו. לאורך כל הקריירה האמנותית שלה, במהלכה הציגה תערוכות יחיד רבות, היא עוסקת בהגירה ובחיפוש זהות. "ההסתגלות של המשפחה שלי לישראליות מאוד טובה", היא אומרת, "אך אני זוכרת להם את הקונפליקטים, את הסבל והשבר שעברו. שאלת ההגירה לא חיצונית לי, יש לה אפקט פסיכולוגי מאוד עמוק.

אתי אברג'ל. "אני לא יודעת לאפות, לא אהיה עקרת בית מושלמת. מה שאני יכולה זה לתפור את המנג'טים האלה. זה כמו לכתוב אלף פעם כעונש על לוח 'אני לא אשת חיל' צילום: הרצל יוסף

"אני לא אוהבת את המילה מזרחי, אני לא מכירה את כל המזרחים. אני לא יודעת דבר על מצרים, על סוריה, על לבנונים או עיראקים. לשים את כולם במקשה אחת זה לא נכון. כשהתחלתי את המסע שלי המושג 'מזרחי' לא היה קיים עדיין. כסטודנטית בבצלאל קראתי לעצמי צועניה כי לא היו לי מילים אחרות להסביר את האחרות שלי".

על האמנות שלה היא אומרה: "אני בונה מתערוכה לתערוכה פרקים לאיזשהו ספר שחסר לי. זו האוטוביוגרפיה שלי, וכל תערוכה שלי היא פרק בה".

תערוכתה הנוכחית, לדבריה: "מנסה לתאר את פעולת הפיסול כפעולה אינסופית. זו פעולה מופשטת, לא דווקא חומרית או טכנית. פיסול כמהלך שרוצה להציב דווקא את החומרים האלטרנטיביים כאופציה לפיסול. בניגוד לפיסול הקלאסי ההיררכי־תיקני־גבוה, בתערוכה הזאת יש טיפול בהרבה מאוד פרטים קטנים, במלאכות יד ביתיות כתפירה, אריגה ורקמה. הפעולות שאני עושה בתערוכה, הן לא מושלמות אלא עילגות מאוד".

נראה שאברג'ל מחבלת בקישוט. הרקמה בידיה הופכת לגוש מלופף בתוך עצמו. כשהגוש תלוי על הקיר הוא נראה כאובייקט בעל כוח מאגי על שום המשמעויות שהוטמעו בו תוך כדי עבודה, וכך גם האובייקטים האחרים בתערוכה, כולם טעונים בדבר מה נוסף, בהיגיון פנימי של האמנית שמתגלם בפיסול.

כדורגל עם סיכות ביטחון. שילוב בין זיכרון מבית הכנסת לזיכרון של פציעה צילום: הרצל יוסף

"צמתים אסוציאטיביים היא הפעולה הפואטית ביותר שנוצרת תוך כדי עבודה", מסבירה אברג'ל, "הכוונה להשפעות אסוציאטיביות מתחומים שונים שאני רואה כיצד הם מתנקזים לאובייקטים. למשל הכדורגל שנעוצות בו סיכות ביטחון גדולות: הוא מכיל את הזיכרון שלי מספר התורה בבית הכנסת, שהיה עטוף בבד קטיפה שסיכת ביטחון ענקית היתה נעוצה בו, משלוב בזיכרון אחר של פציעה קלה, ובשבת אצלנו בבית שהיתה מורכבת מהליכה לבית הכנסת וכדורגל".

על קיר אחד בגלריה מנג'טים תפורים זה לזה. "אני לא יודעת לאפות ולא אהיה עקרת בית מושלמת", מסבירה אברג'ל, "מה שאני יכולה זה לתפור עד אין סוף את המג'נטים האלה. אני כל הזמן עסוקה בהמצאות האינסופיות הבלתי אפשריות האלה בסטודיו. לא מימשתי את הפונקציה הנשית שלי, כך שזה כמו לכתוב אלף פעם כעונש על לוח 'אני לא אשת חיל'".

על העבודה בסטודיו היא אומרת: "הניצחון שלי על דברים, על סטיגמות ודעות קדומות, מתרחש תוך כדי עבודה. כשאני בתוך טרנספורמציה של עבודה הגבולות פתוחים. אף אחד לא יכול להגיד לי מי אני. כשאני עובדת ומחוברת לנרטיב שלי ואני מחוברת לשפה שאני בונה אותה בעמל ובפיסול לעבודה הפואטית־חומרית־קונספטואלית, אני מרגישה שאני מפשירה ואז כל הגבולות נפרצים. אז אני כבר לא זוכרת אם אני ישראלית או בינלאומית, אם אני מטבעון או מירושלים, אם אני אישה או גבר. הכול נפתח.