היינו משועבדים: ההסתדרות הישנה היתה גוף מושחת ורקוב
תגובה לטור של שחר אילן: הטענה כי ההסתדרות הישנה היתה ארגון חברתי נהדר שדאג לעובדים עד שפירקתי אותו - רחוקה מהמציאות. היא מנעה את חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, "מכרה" את העובדים וויתרה על מאבקי שכר ופנסיה; העבודה המאורגנת אינה בירידה בישראל
מרשימתו של שחר אילן "נשארנו בודדים וחלשים", ומצירוף תמונתי והכיתוב שמתחתיה אל הרשימה, ברורה לכל קורא כוונת הכתוב: היה היה פעם ארגון חברתי נהדר, ההסתדרות שמו, שדאג לעובדים, לבריאותם, לפנסיה שלהם, לשיפור תנאי עבודתם ולצדק חברתי בכלל. יום אחד, כך נרמז, הגיע חיים רמון הרשע, פירק את הארגון הנפלא הזה וגירש את העובדים מגן העדן הסוציאליסטי. לא היה, לא נברא, ואפילו משל לא היה. זהו שכתוב בולשביקי של ההיסטוריה.
בית המשפט, שהרשיע את גזבר ההסתדרות הישנה, קבע שבארגון "הייתה נהוגה שיטה מושחתת ומשחיתה". ההסתדרות הייתה גוף מסואב, רקוב, פושט רגל, שייצר גירעון ענק של כ-3 מיליארד שקל (במונחי 1994, שהם כ-6.5 מיליארד במונחי 2018).
ההגדרה המקובלת ל"עובד מאורגן" היא "עובד, שתנאי עבודתו מוסדרים בהסכם עבודה קיבוצי עם ארגון עובדים יציג".
כשבאתי להסתדרות ב-1994 נדהמתי להיווכח שרק 430 אלף עובדים היו מאורגנים במסגרת הסכמי עבודה קיבוציים. עוד כ-150 אלף מורים, חברי סגל אקדמי ועיתונאים השתייכו לארגוני עובדים עצמאיים, שחתמו על הסכמי עבודה קיבוציים עם מעסיקיהם. סך הכל, כ-600 אלף עובדים מאורגנים מתוך כ-2.2 מיליון עובדים במשק, כלומר, כ-26% עד 27% מחברי ההסתדרות היו מאוגדים. זהו בערך אחוז העובדים המאוגדים גם כיום בישראל.
עמיר פרץ וחיים רמון בתקופה המדוברת צילום: שאול גולן
למרות המגמה העולמית של ירידה מתמשכת במספר העובדים המאורגנים, דווקא בישראל אין ירידה כזאת. בשנים האחרונות אפילו נרשמה עלייה קלה ברמת ההתאגדות. על פי בנק ישראל, אנחנו ממוקמים במקום ה-11 בין מדינות ה-OECD בהיקף העבודה המאורגנת. מקום באמצע. נתונים אלה מפריכים לחלוטין את טענתו של שחר אילן כאילו העבודה המאורגנת נכחדה בישראל.
שחר אילן מסתמך על נתון שגוי של חוקר בבנק ישראל שלפיו בשנות ה-80 היו 80% מהעובדים מאורגנים ובשנות ה-90 היו 65% כאלה. לא מיניה ולא מקצתיה.
בהסתדרות הישנה היו קרוב ל-1.7 מיליון חברים, וכאמור – מהם כ-430 אלף עובדים היו מאוגדים בארגונים. רובם של היתר, כ-1.2 מיליון נפש, היו חברי ההסתדרות בעל כורחם, שלא היו מאורגנים באיגודים ענפיים או מפעליים. כל רצונם היה לקבל שירותי בריאות מקופת החולים של ההסתדרות. ההסתדרות כפתה עליהם להיות חבריה, כדי לגזול כשליש מהמס, ששילמו לכאורה רק לקופת חולים, לטובת מנגנון ההסתדרות. הרי "הפנקס האדום" הידוע כונה בפי רבים מאוד "פנקס קופת-חולים".
עם "חברים" רבים אלה נמנו גמלאים, עקרות בית, עצמאים, עובדים לא מאורגנים ואפילו מעבידים. "חוק ביטוח בריאות ממלכתי", שהבאתי לחקיקתו בתמיכה מקיר לקיר, שיחרר את ה"חברים" בעל-כורחם מכבלי עסקני ההסתדרות. יותר ממיליון "חברים" כאלה, שלא היו מאוגדים בהסכמי עבודה, עזבו לאלתר את ההסתדרות הישנה. נותרו בה העובדים המאורגנים ועוד כ-150אלף חברים שהזדהו עם ערכי ההסתדרות החדשה, סך הכל כ-600 אלף חברים.
כך למשל, היו "חברים" בהסתדרות הישנה כ-300 אלף גמלאים, שלפי המחקר של בנק ישראל נחשבו לחלק מ"העבודה המאורגנת בישראל". עם בחירתי ליו"ר ההסתדרות הודעתי להם שתם העידן הבולשביקי ורק מי שיחפוץ להיות חבר בהסתדרות החדשה יהיה כזה. 30 אלף נותרו. השאר - כ-270 אלף -עזבו.
האם באותו יום חלה ירידה דרמטית של 10% מהעבודה המאורגנת בישראל?
ברור שלא.
דרך אגב, הירידה על פי המחקר של בנק ישראל מ-80% עבודה מאורגנת בשנות ה-80 ל-65% בשנות ה-90, עוד טרם בואי להסתדרות, נובעת מהנטישה ההמונית של רבים מחברי ההסתדרות שהיו למעשה חברי קופת חולים. זאת כתוצאה מההדרדרות החמורה ברמת השירותים שקופת החולים העניקה לחבריה, שהיא עוד הוכחה שלחברות בהסתדרות לא היה דבר וחצי דבר עם עבודה מאורגנת.
הטענה כאילו רמת ההתאגדות בישראל של 1994 דמתה לזו שבסקנדינביה – הזויה. המרחק בין ההסתדרות הישנה לארגוני העובדים הסקנדינביים של אז היה גדול מהמרחק הגיאוגרפי בין ישראל לשוודיה. ההסתדרות הישנה דמתה יותר לארגוני העובדים בברית המועצות הקומוניסטית. שם כל העובדים חויבו להיות חברים באיגודים המקצועיים ושיעור ההתאגדות נשק ל-100%. נדמה לי, שזה המצב עד היום בצפון קוריאה.
אזדקק לגיליון שלם של כלכליסט כדי לפרט את כל פשעיה החברתיים של ההסתדרות הישנה. לכן אתמקד בחמורים שבהם.
ההסתדרות מנעה במשך שנים את חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ויצרה מצב חולה, שבו קרוב למיליון אזרחים ישראליים היו חסרי ביטוח מלא או חלקי. לעולים החדשים שהגיעו בהמוניהם בתחילת שנות ה-90 היה רק כיסוי רפואי מינימלי. תשלום המס האחיד היה רגרסיבי, גמלאים ובני השכבות החלשות והמוחלשות שילמו 6% עד 7% משכרם, ובני השכבות המבוססות שילמו כ-2% עד 3% אחוזים משכרם. בשל העובדה שההסתדרות גזלה למימון קיומה כשליש מהתשלומים לקופת החולים, קופת החולים של ההסתדרות העניקה שירותים פחותים בכ-40% משירותי קופות החולים "מכבי" ו"מאוחדת", שלא היו צריכות להקצות הון עתק למימון מנגנונים מנופחים ולעיתים אף מושחתים.
לא פחות גרוע מזה, קופת חולים של ההסתדרות הייתה על סף קריסה, עם גירעון של מיליארדים.
קרנות הפנסיה ההסתדרותיות צברו גירעונות אקטוארים אדירים והפנסיות של למעלה מ-600 אלף חברי קרנות הפנסיה היו בסכנה מיידית ומוחשית. רק בזכות ההסכמה בין האוצר לביני – שהמדינה תערוב לזכויות החברים בקרנות הפנסיה – הם ניצלו.
רוב החֲבָרוֹת בחברת העובדים של ההסתדרות נוהלו במעורבות פוליטית, שגבלה ברשלנות פושעת. נכסי חברת העובדים בסך של למעלה מ-10 מיליארד שקל במונחי 1994 ירדו לטימיון. חברת העובדים פיטרה ללא רחם עשרות אלפי עובדים ממפעליה. זכור לשמצה ליל הכלבים, שבו שיסו מנהלי מפעל סולתם, שהיה שייך להסתדרות, כלבים בעובדיהם, חברי ההסתדרות ששבתו במפעל. ספרו של פרופ' גרינברג על "קריסת חברת העובדים בשנות השמונים" מתאר בפירוט את קריסת הגוף האדיר הזה.
ההסתדרות ושלוחותיה פשטו ידן וביקשו סיוע מן הממשלה. בתמורה לסיוע הממשלתי, ההסתדרות "מכרה" את העובדים וויתרה על מאבקי שכר ופנסיה, העדיפה את הקופה על החולים, את הקרן על הפנסיה ואת החברה על העובדים.
לעסקניה דווקא דאגה ההסתדרות היטב. חברי הוועדה המרכזת (ממשלת ההסתדרות), למשל, קיבלו משכורות גבוהות יותר ב-30% מאלה של שרי הממשלה, והיו זכאים לצאת לפנסיה תקציבית כבר בגיל 45.
אני קיבלתי לידי אוניית ענק בעלת עבר מפואר ומוניטין היסטוריים. אבל הטיטאניק הזאת הייתה ב-1994 נקובה ורקובה עד היסוד והייתה בדרכה למצולות, כשעל סיפונה העליון חגגו עסקניה כאילו אין מחר.
ההסתדרות פורקה על ידי עסקניה, שבגדו בערכי היסוד שעמדו בבסיס הקמתה. היא היתה חולה סופנית. רק במאמץ אדיר הצלחנו, חבריי ואני, לבנות את ההסתדרות החדשה – ארגון עובדים עצמאי, בלתי תלוי בממשלה, בדומה לאיגודים המקצועיים המתקדמים במערב אירופה. ומה שלא פחות חשוב – הצלנו את מערכת הבריאות והפנסיה למען העובדים והאוכלוסיה החלשה.
האמת רחוקה מאוד מדמות ההסתדרות הישנה שמנסים להשכיח.
