האמן שחר מרקוס משתמש בתפוזים כמשל על החצר האחורית של ישראל

"הגוף הוא המקום הבטוח שלי", אומר האמן שחר מרקוס. "לכן אני משתמש בו כמעט בכל העבודות שלי. הוא הבסיס לעבודות פרפורמנס, אבל לא רק. גם בעבודות וידיאו ובעבודות נוספות אני מנסה לייצר יחידה אחת שמורכבת מאובייקט חיצוני ומאובייקט שהוא אני". כך גם בעבודת הווידיאו "בריכה בפרדס" שתוצג בסוף החודש במסגרת פסטיבל "אז'אנר" בתיאטרון תמונע.

הפסטיבל (28-25 באפריל) שמתקיים בכל שנה, יעסוק הפעם במונח "החצר האחורית" על משמעויותיו השונות, במישור האישי, החברתי והפוליטי, בישראל ובעולם. מרקוס בעבודתו יוצא, פיזית, אל סוג של חצר אחורית: העבודה, שאורכה ארבע דקות, מציגה אותו כשהוא טמון עמוק בתוך בריכה ענקית מלאה תפוזים באמצע פרדס גדול. כשרק ראשו מבצבץ מתוך בריכת התפוזים הגדולה, הוא שר את שירם של התרנגולים "הכל זהב" למילים של חיים חפר וללחן של סשה ארגוב. המשמעות המתקבלת מהסצנה (ומהזיופים הלא קלים כלל) היא אירונית — הרי הפרדסים כבר לא אותם פרדסים, הזהב הוא כבר לא אותו זהב והמדינה שהיתה כשהשיר ראה אור ב־1963 היא כבר לא אותה המדינה.

"העיסוק שלי בתפוזים הולך הרבה אחורה", מספר מרקוס. "אחת העבודות הראשונות והמוכרות שלי היתה Soak — מיצג מ־2003 שבו ארבעה אנשי אצולה רוסית סחטו תפוזים אל מרכז שולחן גדול. מתחת לשולחן שכבתי אני בתוך אקווריום, וכל המיץ שנסחט נחת היישר לתוכו. זה היה מיצג של שלוש שעות, והוא כנראה היה גם קבלת הפנים שלי לעולם האמנות".

שחר מרקוס במיצג “בריכה בפרדס”. “מציג משהו שכבר לא בפרונט בישראל”

הבור מרחובות

מרקוס (46) החל את דרכו האמנותית בשלב מאוחר יחסית, אחרי שלמד בלשנות ותולדות האמנות. רוב עבודותיו הן עבודות מיצג (פרפורמנס) ועבודות וידיאו, כאשר ברובן הוא משתתף כ”שחקן” המרכזי בעבודה. הוא עובד עם גלריה ברוורמן, ובמהלך השנים האחרונות הציג במוזיאון ישראל, במוזיאון תל אביב וגם בעולם, בין השאר בטייט מודרן בניו יורק. הוא גם זכה ברשימה מכובדת של פרסים, בהם פרס האמן הצעיר ופרס עידוד היצירה מטעם משרד התרבות והספורט.

בימים אלה הוא עובד על פרויקט חדש ומשמעותי שהוא עוד מנוע מלדבר עליו, ובמקביל נוסע להציג בתערוכה בהודו וגם להשתתף שם ברזידנסי עם אמני פרפורמנס מקומיים. "את העבודה הזו יצרתי אחרי שלא נגעתי בנושא התפוזים יותר מעשור", הוא מספר. "חפרנו בור באמצע פרדס ברחובות, ומילאנו אותו ב־300 ק"ג תפוזים. כל העבודה היא סוג של מחווה נוסטלגית לתפוזים שאינם, לפרדסים שאינם, אולי לישראל שאיננה. היא צולמה בפברואר, אני עמדתי בקור במים ושרתי א־קפלה, עם כל הזיופים. המצלמה מלווה אותי כאילו מדובר באירוויזיון לפחות — עולה ויורדת ומשקיפה מלמעלה על כל בריכת התפוזים.

לאכול את המיצג

מרקוס אומר שכשיצר את העבודה הנוכחית, “לא מאוד חשבתי על הנושא הזה של מה שנזנח מאחור, נשכח, נשאר בשוליים. זו פרשנות שהתקבלה בשלב מאוחר יותר. אני עסקתי יותר בנושא של התמזגות עם האובייקט, עם התפוזים. אבל אחרי שהיא הושלמה, הבנתי שגם הנושא של התפוזים והפרדס בהיסטוריה — משהו שכבר לא נמצא בפרונט בישראל — עולה ממנו בצורה ברורה".

מלבד בגופו שלו, משתמש מרקוס בעבודותיו באופן תדיר גם במוטיבים של אוכל ומים. "כאמן מיצג, אוכל הוא אחד החומרים שאני הכי מתחבר אליהם", הוא אומר. "כי הוא יכול להיות מסביב לגוף שלי אבל גם להיכנס לגוף שלי ולצאת ממנו. אוכל ומים הם גם בסיס לריטואל, לטקס, שהוא עניין חשוב כשעוסקים במיצג, בין שאוכלים ושותים אותם ובין שלא".