מגילת העצמאות: בלי אלוהים ובלי דמוקרטיה

1

מי צריך אלוהים

במגילת העצמאות לא נותר זכר להבטחה האלוהית

ב־14 במאי 1948 במוזאון תל אביב הנחיל דוד בן־גוריון, בקולו הגבוה והצרחני־חגיגי משהו, בעגה המזרח־אירופית שאפיינה אותו, את ההכרזה הדרמטית שכוננה את מדינת ישראל. פרופ' יורם שחר, שחקר את הטיוטות הראשונות של מגילת העצמאות, מספר ששלושה שבועות לפני ההכרזה לא היה כתוב דבר. שר המשפטים הראשון פנחס רוזן הטיל את משימת ניסוח מגילת העצמאות על עו"ד מרדכי בעהם. בעהם, שלא היה לו מושג מאיפה מתחילים ומה עושים, התייעץ עם צבי דוידוביץ', איש רוח מיוחד - גם רב קונסרבטיבי, גם דוקטור במדעי הרוח, גם חתן פרס טשרניחובסקי על תרגום מחזות שייקספיר וגם מי שערך וביאר כתבים של הרמב"ם.

המפגש בין עורך הדין הישראלי החילוני למשכיל האמריקאי הדתי הוליד את הטיוטה הראשונה של המגילה, שהיתה הדתית מכולן וגרסה שזכותו של העם היהודי על הארץ נשענת על ההבטחה האלוהית. בהמשך, ככל שבעהם התרחק מדוידוביץ', הלכה ההכרזה וקיבלה צביון חילוני. ההבטחה האלוהית נמהלה בנימוקים היסטוריים, פוליטיים ומוסריים, עד שנמחקה, וסיפור הציונות נותר היסטורי ופוליטי בעיקרו.

השריד היחיד למעורבות אלוהים נותר בביטוי “צור ישראל”, שהופיע לראשונה בטיוטת בעהם־דוידוביץ'. ה"צור" שרד כפשרה מאוחרת יותר שכפה בן־גוריון בין החילונים, שדרשו להוציאו, ובין הדתיים, שדרשו לחזקו ל"צור ישראל וגואלו". בפשרה שוכנעו החילונים שלא מדובר באלוהים, אלא במעין סמל היסטורי־תרבותי, ומבחינת יודעי הח"ן הדתיים זהו אחד מכינוייו המפורשים של הקב"ה.

דוד בן גוריון מקריא את מגילת העצמאות

2

מי צריך דמוקרטיה

הניסיון להוסיף למגילה את המילה “דמוקרטית” לא צלח

אך לא רק אלוהים, גם הדמוקרטיה הוכנסה והוצאה מהמגילה. לאחר בעהם הוטלה משימת הניסוח על עו"ד צבי ברנזון, אז היועץ המשפטי של ההסתדרות ולימים שופט בית המשפט העליון. עד ברנזון היו בהכרזה שלושה חלקים: הנרטיב הציוני, ההכרזה האופרטיבית (“לפיכך נתכנסנו”) ופסקת החתימה (“מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים”). ברנזון הוסיף פסקה רביעית שמדברת על "הקמת מדינה יהודית חופשית, עצמאית ודמוקרטית". הביטוי "דמוקרטית" לא הופיע בטיוטות קודמות ונעקר בהמשך. עם זאת, אצל ברנזון ניכרת קפיצת מדרגה לא רק בניסוח, אלא גם בערכם המוסרי של התכנים.

פנחס רוזן עיבד את הטיוטות השונות וגיבש הצעה שנדחתה בידי מינהלת העם בגלל היותה משפטית מדי, גלותית מדי, אפולוגטית מדי. הכדור עבר למשה שרת, שניסח טיוטה משלו שאף היא נדחתה.

בן־גוריון נטל על עצמו את הניסוח הסופי. הוא קיצר כרבע מהטקסט של שרת, סילק את הביטוי "והואיל", שבו בחר שרת לפתוח כל פסקה, ביטוי שהקנה להכרזה נופך של חוזה מסחרי, והשינוי החשוב ביותר שעשה היה הוספת הטיעון המשפטי, המתבסס על הזכות ההיסטורית והטבעית של העם על ארצו.

לטובת הטיעון סילף בן־גוריון את המיתוס היהודי הבסיסי, שלפיו העם היהודי נוצר מכוח הברית עם אברהם ומכוח מעמד הר סיני, שני אירועים שהתרחשו מחוץ לגבולות הארץ. בן־גוריון כתב “בארץ ישראל קם העם היהודי”, כדי לבסס את הטיעון שלכל עם מגיעה הארץ שבה נולד.