הסרט "פרא": מופת של אקשן דבילי

הביקורת שלפניכם היא למעשה מכתב התנצלות בפני כוכב הסרט החדש “פרא” ‑ דוויין ג’ונסון, המתאבק לשעבר שכבר לא רוצה שנקרא לו דה רוק. כשסרטו הקודם “ג’ומנג’י: שורדים בג’ונגל” יצא לאקרנים בדצמבר האחרון, אני, מתוך התנשאות גמורה כלפיו וכלפי הרעיון של רימייק ל”ג’ומנג’י”, לא טרחתי לצפות בו מיד. רק כשנתקלתי בו במקרה אחרי כמה שבועות, הופתעתי לגלות את אחד מסרטי ההרפתקאות המבדרים של הזמן האחרון. ובאמת, “שורדים בג’ונגל” הפך לאחת ההצלחות הבינלאומיות הגדולות של סוף 2017.

הלקח העיקרי שלי היה לסמוך על ג’ונסון. למי שמחפש סרטי פעולה והרפתקאות מתובלים בהומור, ג’ונסון הוא כרגע הכוכב המצטיין בבחירת הסרטים שלו: לא נרתע מדבילי, אבל לרוב מצליח לבדר, ובהומור עצמי. יכולת הבחירה הזו הופכת את ג’ונסון לכוכב האקשן הכי גדול מאז שוורצנגר ‑ שרירן עם מודעות עצמית וחוש משובח לבידור.

השחקן ג'ו מנגניילו בסרט צילום: איי פי

עונג טיפשי מדי לניתוח

לכן כשהגעתי לסרטו החדש, כבר היו לי ציפיות. “פרא” (“Rampage”) הוא שיתוף הפעולה השלישי של ג’ונסון עם הבמאי בראד פייטון, והוא עיבוד למשחק וידיאו, שבו ג’ונסון מגלם לוחם סיירת לשעבר (כמובן), שהפך למומחה לגורילות (ברור). כשניסוי גנטי יוצא משליטה, חיות שנחשפו לחומר מתחילות לגדול לממדים מפלצתיים. כעת ג’ונסון צריך לעצור גורילה ענקית, זאב עצום ותנין מפלצתי לפני שירסקו את שיקגו לרסיסים. אני חושב שצריך לנתח את מוטיב הג’ונגל וחיות הבר בסרטי ג’ונסון, אבל לצערי אני לא מצליח לחשוב מולם באופן אינטלקטואלי.

דוויין ג’ונסון והגורילה ב”פרא”. יש גם זאב עצום ותנינפלצת צילום: איי פי

שוברי הקופות האמריקאיים כנראה הבינו שהדבר הגדול הבא הוא דברים גדולים מאוד. בשנים האחרונות היה לנו “גודזילה” ושובו של קינג קונג; היו לנו מפלצות ענק שנלחמות ברובוטים ענקיים ב”פסיפיק רים”; ועכשיו גורילת ענק מול תנין ענק ‑ מספיק ענק כדי למוטט גורד שחקים. זה הגל הענק בקולנוע, ובכנות, הוא מתחיל לחזור על עצמו.

אייל שני של הפופקורן

אני עומד מול “פרא” נבוך למדי. מצד אחד, לא אכחיש שהסרט בידר אותי. כשזה מגיע לפופקורן, ג’ונסון הוא אייל שני ‑ מאסטר ביצירת מנת השף הקולנועית להתקף מאנצ’יז. מצד שני, הוא אידיוטי ברמות שאני מתקשה להגן עליהן. על איזו סצנה להמליץ, זו שבה הגורילה והזאב נלחמים בצבא האמריקאי, או זו שבה הגורילה נלחמת בזאב? ובכל זאת, באיימקס תלת־ממד, כשההוראה היחידה למקרינים היא “שימו פול ווליום”, זה הדבר הכי קרוב ל־107 דקות ברכבת הרים. נטול שכל, מבדר, ולגמרי אפשר היה גם להסתפק גם בחצי מזה.