"אבא נהג לומר לי: 'אל תעז לקנא, כי קנאה תמיד נהפכת לשנאה'"

נולדתי ב־1954 לחנה ויוסי. אבי הגיע לארץ מאוקראינה, מעיירה של ציונים, וכאן הכיר את אמי, ניצולת שואה מליטא שאיבדה את כל משפחתה כשהיתה ילדה ועלתה באוניית המעפילים ביריה. אבא ואחיו שעלו איתו כבר היו צברים, לחמו במלחמות ישראל, מתיישבים — אבי היה ממקימי קיבוץ אלומות.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

"אמא לעומת זאת סחבה ממש צלקות פיזיות, ממכות שספגה, אך לא דיברה על השואה כדי להגן עליי ועל אחותי, וכילד אתה מבין עד איפה מותר לשאול. רק כשהתחיל הפרויקט של תיעוד עדויות הניצולים, של סטיבן ספילברג, אמא נפתחה, סיפרה את הסיפור שלה והחלה להרצות עליו. ואז גם הבנתי שהסיפור שלה מזעזע אפילו יותר ממה שהעליתי בדמיון כילד. לחשוב על אמא שלך כמי שעברה כאלה עינויי גוף ונפש זה לא דבר פשוט. ובכל זאת היא הצליחה להקים משפחה. אני חושב שמה שעזר לה היה הצד הצברי של משפחת אבי.

דודי ויסמן, בעלים ויו"ר סונול ישראל, בן 64, נשוי ואב לשלושה, גר באבן יהודה צילום: עמית שעל

"הוריי גרו בשכונת הפועלים בורוכוב. לפני הקמת המדינה הם עבדו במכון המים בגבעתיים, שבו ייצרו נשק. אחר כך אמא היתה מזכירה בבית ספר ומורה, ואבא עסק בהובלת תוצרת חקלאית במשאיות ולבסוף ניהל תחנת דלק. אבא לא אהב שאנשים מקנאים באחרים, וכשקינאתי תמיד אמר לי: 'אל תעז לקנא, כי קנאה תמיד נהפכת לשנאה. כשאתה מקנא — בסוף תשנא'.

1967. דודי ויסמן בר המצווה עם הוריו חנה ויוסי, גבעתיים

"הילדות שלי בגבעתיים היתה פשוטה, כמו כולם הלכתי לקן בורוכוב של הנוער העובד והלומד ול'מכתש', אצטדיון הכדורגל. אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא שבגיל 5 הלכתי עם אבא לראות כדורגל. התחלתי לשחק כדורגל בגיל 8. הייתי תלמיד לא רע, אבל בבית ספר אמרו שלולא הכדורגל הייתי תלמיד מצוין. כנער הייתי כדורגלן בהפועל רמת גן, הוריי פחדו פחד מוות שהאהבה שלי לכדורגל תיהפך לקריירה. הם באו להקים מדינה, לעבוד קשה ולבנות בית, ניסו לתת לנו אפשרות ללמוד כדי שנוכל להתקדם בחיים, ופתאום אני בא ובועט בכדור... הם לא מנעו את זה ממני, וגם עמדו לצדי במריבות עם המורים סביב הנושא, אני זוכר שאמא אמרה למורה: 'אתה צריך לחיות עם זה שהוא משחק כדורגל'. היא לא גוננה על התחביב אלא על הילד. הם ידעו שאני אוהב את זה, זה מילא אותי, נתן לי מעמד בבית הספר ובכל מקום. אבל אבא כמעט לא הגיע למשחקים שלי, וזו היתה דרכו לומר לי: 'תפסיק עם זה'. הפסקתי בסוף כחייל, במלחמת יום כיפור. אבל לפני חודש, כשלקחתי את הנכדים שלי למשחק כדורגל, נזכרתי שוב ביום שבו אבא לקח אותי למגרש בגיל 5. כשבתום המשחק נתנו לי לעלות עם הנכדים לדשא באצטדיון ולשחק איתם שם, זאת היתה מבחינתי סגירת מעגל".