הלחם מככב במיצג החדש של האמן הרומני מירצ'ה קנטור בישראל
סכינים, מלח ובגטים של אורי שפט ("לחמים") מככבים במיצב חדש בתל אביב של קנטור, שמבקש באמצעות האוכל לדבר גם על פוליטיקה: "גם חיתוך לחם זו אלימות", הוא אומר בריאיון
את פני המבקרים בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב מקבל שולחן ארוך ורחב, עליו מוצבים 49 בגטים בהם נעוצים סכינים חדים. מהחתך שהם יוצרים "מתפרצים" זרמים של מלח גס. כבר ממבט ראשון יש משהו מהפנט בעבודה: הגודל שלה, הסדר המופתי בה סדורים הלחמים על השולחן הלבן, הסכין הנעוץ עמוק בבשרו של הלחם.
מדובר בעבודה בשם "זרים" של האמן הרומני הידוע מירצ'ה קנטור (Mircea Cantor), שהיא חלק מהתערוכה החדשה "נימוסי שולחן" שמוצגת בימים אלה בגלריה. מי שהכין עבור קנטור את הלחמים הוא אורי שפט, אולי האופה המצליח ביותר בישראל, בעל רשת מאפיות "לחמים". הבגטים אמורים להחזיק מעמד כחמישה חודשים - אורך תצוגת התערוכה. "זה אותו המתכון לפיו אני עובד בדרך כלל, רק שהשתמשתי ביותר קמח כדי שהבצק יהיה פחות רטוב ויתייבש יותר מהר, כך יוכל להחזיק לאורך זמן מבלי לאבד את הצורה", מסביר שפט (55). עיצבתי את הבגטים אחד אחד במו ידיי, את החתכים, את ה'אזניים'. זו היתה בשבילי חוויה כי בעצם חזרתי אחורה, אני כבר לא כל כך אופה בעצמי, בעיקר מלמד אחרים איך לאפות. אבל במקרה הזה הקפדתי שאת כל הלחמים אני אאפה באופן אישי".
המיצב הבגטים ומאחוריו (מימין) קנטור ושפט צילום: נירית נלסון קנטור (40) הוא בין האמנים הפעילים בזירת האמנות העכשווית הבינלאומית. הוא נולד ברומניה וחי ועובד במקומות שונים בעולם. הוא עובד בסוגי מדיה רבים, החל מפיסול וכלה בוידאו ומיצב, ועבודותיו הוצגו במוסדות הנחשבים בעולם, מה־MoMA בניו יורק ועד מרכז פומפידו בפריז. גם בישראל הציג כבר לא פעם, בעיקר בגלריה דביר שמייצגת אותו, אבל גם במוזיאון ישראל ובתערוכות נוספות. "סבתא שלי תמיד היתה אומרת שלחם צריך רק לבצוע, אסור לחתוך אותו עם סכין", אומר קנטור ל"כלכליסט". "הסכין, כך היא הסבירה, היא כמו גוף זר בבשר הלחם".
הקשר בין תרבות לאוכל
התערוכה עצמה היא מיזם יוצא דופן בגלריה האוניברסיטאית, שהופקדה כזכור למשך מספר שנים בידיו של האספן יגאל אהובי לשם הצגת תערוכות מהאוסף שלו. מאז שאהובי "השיב" אותה לאוניברסיטה כבר הוצגו בה מספר תערוכות, אבל זוהי התערוכה הראשונה בה מעורבים אנשי אקדמיה מהפקולטה לאמנויות, וגם הסטודנטים עצמם. אוצרי התערוכה הראשיים הם ד"ר ספי הנדלר וראשת החוג לאמנות התיאטרון ד"ר שרון אהרונסון־להבי, שיחד עם אוצרת האמנות נירית נלסון ואוצרת האירועים הקולינריים רונית ורד יצרו תערוכה מקיפה שבמסגרתה מתקיימות גם הצגות תיאטרון בנושא ואירועים העוסקים בקשר בין אוכל ותרבות (עד ה־31.7). לצד עבודתו של קנטור אפשר למצוא בה עבודות של אמנים בינלאומיים נוספים כמו סינדי שרמן ופול מקארתי ואמנים מקומיים מובילים כמו זהר גוטסמן, דורון רבינא והילה עמרם.
מלח על הפצעים
את הגרסה המוקדמת לעבודה "זרים" הציג קנטור כבר ב־2007 בפריז, אז השתמש בשלושה לחמים בלבד. "הרעיון בעצם הגיע מזכרונות ילדות שלי", הוא מספר. "סבתא שלי היתה אופה לחם. היה לה תנור מיוחד בבית ובכל חופש היינו מבקרים אצלה ורואים איך היא אופה את הלחם - תמיד ביום שישי לכל השבוע שאחריו. הם היו נוצרים דתיים מאד ואולי משם הגיע העניין של לא לחתוך את הלחם, העובדה שדימו אותו לבשרו של ישו. אחי ואני, כמו כל ילדים אחרים, היינו רבים הרבה ולא פעם גם נפצעים. בכל פעם שמישהו מאיתנו היה מדמם היא היתה לוקחת מלח ושמה אותו על המקום כדי לעצור את הדימום. יש לי זיכרונות חזקים מאד מהמקרים האלה, במיוחד ממקרה אחד בו נפצעתי בפנים והיא שמה לי הרבה מלח על הפנים - עדיין יש לי צלקת מהפציעה ההיא. לחם ומלח נושאים איתם משמעויות תרבותיות רבות. ברומניה בפגישות רשמיות בין גורמים ממשלתיים למשל מקבלים את האורחים עם לחם ומלח. אבל לא רק ברומניה, יש להם סימבוליות כמעט בכל מקום בעולם, הם קיימים בכל המסורות. בגלל שהעבודה המקורית הוצגה בצרפת הלחם שבחרתי לעבוד איתו היה הבגט, והוא זה שהשתרש בעבודה עד עכשיו".
אורי שפט צילום: עמית שעל
לבצוע או לחתוך?
העבודה שמוצגת בימים אלה היא הרבה יותר גדולה ומרשימה - 49 לחמים בהם נעוצים הסכינים. המספר הוא על שום הכפולה של שבע כפול שבע - מספר בו חוזר ועוסק קנטור בעבודות שלו במהלך השנים.
העבודה קשורה גם למצב הפוליטי פה?
"רוב העבודות שלי עושות סובלימציה למצב הפוליטי. אני לא מאמין בהתייחסות ישירה למצב במקום ספציפי, אלא בזווית אוניברסלית יותר. עולה ממנה ללא ספק הנושא של אלימות, לא רק כזו שאנחנו שומעים עליה במדיה אלא גם כזו של חיתוך לחם. גם חיתוך לחם זו אלימות, משהו שאתה ממש יכול להרגיש על העור שלך. וכל אחד לוקח את זה למקום האישי שלו".עוד עניין שייחודי לעבודה היא הקשר המיוחד שיצר קנטור עם אורי שפט (55), הנודע בשנים האחרונות בעיקר הודות להצלחתו בניו יורק ולספר האפייה שלו שהפך לרב־מכר "Breaking Breads". ההכרות בין השניים נעשתה באמצעות רונית ורד, אוצרת הקולינריה של התערוכה, והקליק היה מידי.
"מיד התאהבתי ברעיון", מספר שפט, בן להורים שהגיעו לישראל מדנמרק ושגם אצלו האפייה קשורה למסורת משפחתית ארוכת שנים. "אצלנו בבית היה חוק הפוך בדיוק לזה שהיה אצל מירצ'ה ברומניה - את הלחם היה מותר לחתוך רק באמצעות סכין. אבא שלי תמיד הסביר לי שצריך לפרוס אותו בזהירות, ושלבצוע אותו עם הידיים זה לא מכובד. אבל כן מצאתי הרבה נקודות משותפות בהיסטוריה שלנו - במשפחות של שנינו היו אופים בימי שישי, העובדה שעל הלחם שמים מלח ובכלל, כל המשמעויות שיש ללחם כמעט בכל תרבות. מבחינתי זה כבוד לקחת חלק בפרויקט כזה".
קנטור מצידו לא פחות נלהב משיתוף הפעולה: "ביקרתי במאפייה וזו היתה פעם ראשונה עבורי במקום כזה, למרות שגדלתי במשפחה בה אפו בבית. וגם הופתעתי מאד שביקשתי לטובת הפרויקט 50 לחמים וקיבלתי כמעט 100. את אחד מאלו שנותרו לקחתי איתי ועכשיו הוא נמצא פה, על השולחן בסטודיו שלי בפריז. זו מבחינתי מזכרת והוכחה לכמה אני מעריך את העבודה, בדרך כלל אני לא נוהג לעשות דברים כאלה" הוא צוחק.
