מה הורג אלפי חיות בבת אחת? ולמה אנחנו אשמים בזה

באביב 2015 מצא עצמו ד"ר ריצ'רד קוק, וטרינר ומומחה לשימור מהקולג' הווטרינרי המלכותי הבריטי, עומד בפני התופעה המזעזעת והמוזרה ביותר שנתקל בה אי פעם. בתוך שלושה שבועות מתו בערבות קזחסטן 20 אלף סאיגות — אנטילופות מזן שקיים כיום רק שם וברפובליקת קלמיקיה שברוסיה. זה קרה בזמן המלטת האביב, כשעשרות אלפי סאיגות מתאספות בנקודה אחת כדי להביא לעולם את הדור הבא. אבל במאי 2015, ההתאספויות הללו בישרו מוות, לא חיים חדשים. בלי שום אזהרה, בכמה נקודות התאספות שונות בחבל ארץ המשתרע על פני 168 אלף קמ"ר, לא נותרה אף סאיגה אחת בחיים.

סאיגה היא אחת החיות המוכרות פחות בעולם: עובדה מצערת ולו בשל העובדה שהיא התברכה בחוטם שגורם לה להיראות כאילו נלקחה היישר מסרט הפנטזיה "חיות הפלא והיכן למצוא אותן". האף הקסום, לרוע המזל, לא מעניק לה הגנה מפני סכנת ההכחדה המרחפת על ראשה. במאה הקודמת חיו באסיה כמה מיליוני סאיגות. כיום, בעיקר בגלל ציד בלתי מבוקר, מספרן עומד על עשרות אלפים בלבד.

ד"ר קוק מכיר מקרוב את האתגרים הניצבים בפני הסאיגות. כבר כמה שנים שהוא וצוותו מנהלים פיקוח הדוק על חייהן בשיתוף פעולה עם ממשלת קזחסטן כדי לסייע בשימור המין. המאמצים נשאו פירות, וב־2015 מספר הסאיגות בקזחסטן היה גדול פי 4 לעומת מספרן ב־2005. משרד החקלאות הקזחי היה שבע רצון, ומומחים החלו לדבר על האפשרות להסיר את הסאיגה מרשימת החיות הנמצאות בסכנת הכחדה. ואז הגיעה הקטסטרופה שחיסלה שני שלישים מכלל הסאיגות בעולם.

פגרי סאיגות בקזחסטן. "כשמדובר במגפות מדובר במקרה הגרוע על 60% תמותה. כאן היו 100% תמותה" צילום: monitoring team in Kazakhstan

תופעת תמותה של בעלי חיים רבים ממין מסוים בתוך זמן קצר מכונה "אירוע מוות המוני" (ובקיצור: MME). קוק כבר נתקל בעבר באירועי מוות המוני, גם בקרב הסאיגות, אבל מה שראה ב־2015 היה חסר תקדים. "בדרך כלל, במקרים שבהם הייתי מעורב בעבר, גילינו שהסיבה היתה מחלה מידבקת מאוד", הוא מסביר ל"מוסף כלכליסט". "אבל שום דבר לא התקרב לקנה המידה שנחשפנו אליו בקזחסטן. זה היה כמו לראות זבובים צונחים מתים בזה אחר זה אחרי ריסוס בדי.די.טי".

קוק לא הבין מה הוא רואה. "במקרים אחרים של מוות המוני שחקרתי, גם כשהיה מדובר במחלה קטלנית כמו אנתרקס, אחוזי התמותה הגיעו ל־60% במקרה הגרוע ביותר. כאן היו 100% תמותה. זו תופעה לא נורמלית, הביולוגיה לא עובדת כך, אחרת מזמן כולנו היינו נעלמים מהפלנטה". אלמנט מוזר נוסף היה הפיזור של הסאיגות המתות. הפגרים לא נמצאו במקום אחד, אלא ביותר מ־30 מיקומים שונים. "זה כמו שיום אחד נקום ונגלה שכל הכבשים בצרפת מתו", מסביר קוק את עוצמת החריגות של המקרה.

קוק ועמיתיו הקימו מיד צוות בינלאומי רחב שיצא לשטח לנסות לפענח את התעלומה. וטרינרים ערכו נתיחות לפגרים, אקולוגים לקחו דגימות קרקע ובוטנאים בדקו את הצמחים בסביבה. התשובה נמצאה בדגימות הדם. מה שהרג את הסאיגות היה חיידק המכונה פסטרלה מולטוסידה (Pasteurella multocida), שנמצא בדרך קבע במערכת הנשימה של הסאיגות ואינו גורם נזק בדרך כלל. אבל באותו אביב משהו גרם לו להגיע למחזור הדם של הסאיגות, ומשם לפלוש לכבד, לכליות ולטחול. בעודו מתפשט, הוא הפריש רעלנים שהרסו את תאי האיברים הפנימיים של הסאיגות וגרמו לדימומים פנימיים עזים. וכך, בזו אחר זו, מתו כולן. אבל הפתרון לחידה לא הרגיע אף אחד, הוא רק עורר תהייה חדשה ומטרידה אף יותר.

מוות המוני של איילי צפון, נורבגיה, אוגוסט 2016. "צריך למצוא דרכים להפחית את הלחצים הסביבתיים על החיות" צילום: אי.אף.פי

כך הרגה הלחות את הסאיגות

פסטרלה מולטוסידה הוא חיידק מוכר, ששוכן בנחת גם אצל בהמות מבויתות. הוא הופך מסוכן ומחולל מחלות רק כשהחיות מצויות תחת לחץ יוצא דופן, למשל אחרי שהן נשלחות למרחקים ארוכים בתנאים גרועים. אבל ההיסטוריה הווטרינרית לא הכירה אף מקרה שבו החיידק הזה גרם לאירוע מוות המוני מהסוג שהיכה בסאיגות בקזחסטן. אז מה בעצם קרה כאן?

אחרי בדיקה ממושכת של הטריגרים האפשריים להפיכת החיידק המנומנם למפלצת קטלנית, הצוות של קוק הגיע למסקנה הגיונית אחת: האקלים. אביב 2015 בקזחסטן היה חם ולח באופן קיצוני לאזור. בבית הגידול של הסאיגות נמדדו שיעורי הלחות הגבוהים ביותר מאז 1948. בעבר שני אירועי מוות המוני קטנים בהרבה של סאיגות נרשמו גם הם באביבים לחים וחמים במיוחד (ב־1981 וב־1988). נוסף על כך מחקרי מעבדה הראו כי עכברושים שנחשפים לחיידק הפסטרלה חולים באחוזים גבוהים הרבה יותר כשמעלים את הלחות הסביבתית. "אם האקלים היה הטריגר, זה גם מסביר את ההשמדה של הסאיגות ברדיוס נרחב כל כך", אומר קוק. "מזג האוויר היה חם ולח במידה זהה בכל נקודות ההתאספות שבהן הן מתו". כעת הצוות של קוק מתכנן לערוך ריצוף גנטי של החיידק בתקווה לגלות כיצד בדיוק הוא משתמש במזג אוויר חם ולח כדי להפוך קטלני.

בהתחשב בכך ששינוי אקלים הוא מציאות שאנחנו כבר חיים איתה, האם אנחנו צפויים לראות אירועי מוות המוני כאלה גם בקרב חיות בית?

"כנראה לא. גם אם מופעלים עליהן לחצים סביבתיים, יש להן חיסונים ואנטיביוטיקה. כמו כן אנחנו יוצרים התאמות לסביבה שלהן כדי שלא יסבלו מעקה רבה מדי, כמו שקורה לחיות בר".

חוקרת בצוות בקזחסטן. "חיסון עלול לסכן את הסאיגות עוד יותר" צילום: Sergei Khomenko

מה אפשר לעשות כדי למנוע אירועי מוות המוני כמו זה של הסאיגות?

"בין השאר העלינו את הרעיון לחסן את הסאיגות, אבל יש לבחון אותו בזהירות רבה. חייבים למצוא דרך לא חודרנית לתת את החיסון, אחרת, בהתחשב בכל הלחצים האחרים שכבר מופעלים על הסאיגות, החיסון עצמו עלול להרוג אותן".

בינתיים, הצוות של קוק מתמקד בעבודה מול ממשלת קזחסטן בניסיון להפחית את הלחצים הסביבתיים שמשפיעים לרעה על מערכת החיסון של הסאיגות. "אלה חיות שלא מתמודדות טוב בשביה, וגם בטבע קשה להן להתמודד עם הפרעות לבית הגידול. אנחנו עובדים עם עמותות מקומיות על ניהול שטח אחראי, על חקלאות שלא תדלדל את האדמה ותפגע בהן. במונגוליה הסאיגות נכחדו בגלל התערבות אנושית רבה מדי ופיתוח לא זהיר. אנחנו מנסים לדאוג שזה לא יקרה, להשקיע בחינוך כדי שאנשים ירצו לשמר את בתי הגידול".

ומה עושים כדי למנוע מקרי מוות המוני של בעלי חיים אחרים?

"כל מקרה לגופו. התשובה הקצרה היא שכל מה שאפשר לעשות כדי להקל את השפעות שינוי האקלים יעזור למנוע אירועי מוות המוני בקרב כל בעלי החיים. מעבר לזה, צריך לחקור היטב את הנסיבות של כל מין שבו נצפה מקרה מוות המוני, ואז לעשות מה שניתן כדי להקל את הלחצים המוטלים על המין הזה, בדיוק כפי שאנו עושים היום עם הסאיגות בקזחסטן".

למרות ממדי המוות העצומים שראה מול עיניו לפני פחות משלוש שנים, קוק נשאר אופטימי לגבי עתידה של הסאיגה. "זו חיה עם כושר הישרדות מרשים. אני מאמין שאם רק ניתן לה צ'אנס, היא תתאושש גם מהקטסטרופה הזו".

גוויות דולפינים באוסטרליה, לפני שבועיים. תמותה של כמעט כל הלהקה צילום: אי.אף.פי

כשקידוחי גז מבלבלים לווייתנים

הקטסטרופה של הסאיגות בקזחסטן רחוקה מלהיות מקרה המוות ההמוני היחיד של בעלי חיים בשנים האחרונות. בשלוש השנים שחלפו מאז נסחפו גם 447 לווייתנים מתים אל פיורד בצ'ילה, ו־300 איילי צפון מצאו את מותם בבת אחת בנורבגיה. רק לפני כשבועיים נסחפו 150 לווייתנים לחוף במערב אוסטרליה ומתו כמעט כולם. כמו במקרה של הסאיגות, צוות חוקרים עסוק כעת בנטילת דוגמיות מהלווייתנים המתים כדי לנסות לגלות מה גרם למותם. גם כאן יש טביעות אצבע אנושיות: ניקולה הודג'ינס, ראש חטיבת המחקר של ארגון השימור של לווייתנים ודולפינים (Whale and Dolphin Conservation) הסבירה בראיון ל"נשיונל ג'יאוגרפיק" כי לחצים סביבתיים כמו רעשים תת־ימיים מקידוחי גז פוגעים בתפקוד הלווייתנים.

התחושה כי המקרים הללו הולכים ומתרבים קיבלה אישוש בסקירה המדעית המקיפה ביותר בנושא, שפורסמה ב־2015 ומצאה כי הדיווחים על אירועי מוות המוני מתרבים בקצב של אחד לשנה. פרופ' אדם סיפיילסקי, ביולוג מאוניברסיטת טקסס שהיה אחד מיוזמי הסקירה הזו, שכיסתה 727 אירועי מוות המוני של בעלי חיים מאז 1940, מספר ל"מוסף כלכליסט" כי שמע לראשונה על התופעה דווקא בתוכנית רדיו. "זה היה בזמן הפוסט־דוקטורט שלי. הייתי ברכב בדרכי לעבודה, ופתאום שמעתי סיפור על מוות המוני של סרדינים ואנשובי בקליפורניה, ככל הנראה מחוסר חמצן. זה משהו שקורה כשיותר מדי דגים מוצאים את עצמם במים רדודים. הנושא סקרן אותי. יחד עם קולגה התחלתי לבדוק את הספרות המדעית הקיימת, ואז הקמנו צוות שיבצע סקירה ספרותית יסודית".

אף שהסקירה העלתה כי מספר הדיווחים עולה משנה לשנה, קשה לדעת אם אכן מתרחשים יותר אירועים כאלה לעומת העבר או שמא מודעות רבה יותר גורמת לדיווחים גם על אירועים שבעבר היו חולפים מתחת הרדאר. מה שאין לגביו ספק, אומר סיפיילסקי, הוא העובדה שמספר החיות הנפגעות בכל אירוע כזה נמצא במגמת עלייה מתמדת.

צילום: Sergei Khomenko

הממצאים של סיפיילסקי וצוותו מראים כי ברבע ממקרי המוות ההמוני מחלה היתה הגורם המכריע. אולם כ־19% מהמקרים נגרמו מנזקים שהם מעשה ישיר של ידי אדם, כמו זיהום סביבתי, ועוד כרבע מהמקרים נבעו משינוי אקלים (למשל, חום וקור קיצוניים או רעב) — כלומר נזקים עקיפים של בני האדם. בסך הכל כ־45% ממקרי המוות ההמוני הם באשמתנו.

סיפיילסקי משוכנע שאי אפשר להפריז בחשיבותם של אירועי מוות המוני בעולם החי, וסבור שאנחנו לא מייחסים להם מספיק חשיבות, כי חלק מהם בהכרח נעלם מעינינו. "מה לגבי אירועי מוות המוני שמתרחשים עמוק מתחת לפני הים? אין לנו מושג לגביהם. יש גם אזורים טרופיים שבגלל שינוי אקלים ניתן לשער כי יש בהם יותר אירועי מוות המוני בשנים האחרונות, אבל מזג האוויר בהם גורם לחיות המתות להירקב מהר יותר, כך שיש לנו חלון זמן קצר יותר להבחין בכלל באירוע".

האם יש מינים שמועדים יותר לאירועים כאלה?

"נכון יותר לומר שיש מינים שקל יותר להבחין באירועי המוות הפתאומיים שפוקדים אותם. אלה בעלי חיים שנוטים להתקבץ יחד, כמו סאיגות ודגים".

שעתם היפה של אוכלי הנבלות

הסיבות שמאחורי אירועי מוות המוני בעולם החי אינן הנושא היחיד שחשוב לחוקרים לפצח. לא פחות מהסיבה, חשובות ההשלכות של אירוע מוות המוני על המערכת האקולוגית, שלפתע נאלצת להתמודד בבת אחת עם מספר גדול של גוויות. צוות חוקרים מאוניברסיטת מדינת מיסיסיפי החליט ב־2016 להתמקד בפן זה. מנקודת מבט מחקרית, הבעיה באירועי מוות המוני היא שהם אינם צפויים, ולכן אין בידי המדענים אפשרות להשוות בין נתוני הסביבה לפני האירוע לבין אלה שאחריו. אז איך יוצרים ניסוי שדורש המוני חיות מתות? התשובה טמונה בחזירי פרא.

נשר לבן־גב טורף נבלה. "נוכחותם קריטית למחזור המוני הפגרים" צילום: איי אף פי

חזירי פרא נחשבים איום אקולוגי בארצות הברית, ומותר לצוד אותם בכל אמצעי. סוכנויות רשמיות, מצדן, הורגות את החזירים הללו בכל מקום שבו הן נתקלות בהם. הצוות מאוניברסיטת מיסיסיפי יצר קשר עם הסוכנות האחראית לחיסולם של חזירי הפרא באזור עם בקשה יוצאת דופן: לקבל את פגרי החזירים המתים. עד מהרה זרמו לאוניברסיטה חזירי פרא מתים במשקל כולל של 3 טונות.

"השלב השני והמסובך לא פחות היה למצוא מקום לשים אותם", מסביר ד"ר ברנדון ברטון, מומחה ללימודי סביבה ואחד מחברי צוות המחקר. "אף אחד לא שש שתפזר חזירים מתים בשטחיו. אבל בסוף, למזלנו, האוניברסיטה השתכנעה והסכימה שנפזר את החזירים בשטחי יער ששייכים לה". אז ביום שרבי ולח ("מזג האוויר הזוועתי של קיץ במיסיסיפי", כלשונו של ברטון), חברי הצוות הזיעו שעות בפיזור הפגרים בכמה אתרים שונים. "זה היה מגעיל", הוא מודה. "כשסיימנו, הסתכלנו זה בזה ולחצנו ידיים. עשינו את זה!"

מה בעצם ציפיתם לגלות?

"בטבע יש אוכלי נבלות רבים שעוזרים לשמור על הסביבה היגיינית. אבל מה קורה אם כמות הנבלות גבוהה יותר ממה שאוכלי הנבלות, מנשרים עד זבובים, יכולים להיפטר ממנו? במקרה כזה נוצרת התפרצות של מחלות, בגלל התפשטות חיידקים מזהמים. אז רצינו לראות מהי הכמות שאיתה אוכלי נבלות יכולים להתמודד בהצלחה".

אוכלי הנבלות במיסיסיפי עמדו בהצלחה באתגר. אבל עוצמת התגובה הביולוגית הדהימה את החוקרים. עשרות נשרים ועופות אוכלי נבלות אחרים הסתערו על הגופות, ואיתם נחילים כמעט בלתי נגמרים של חרקים ותולעים. ההתכנסויות הגדולות של החרקים משכו טורפים משלהם: לטאות וצרעות החלו להופיע בשטחי היער כדי להשיג ציד קל של זבובים, בעוד גדודי ארמדילו הגיעו לאכול תולעים. כל הפעילות הביולוגית הקדחתנית הזאת שינתה את פני השטח, אומר ברטון. צמחים מסוימים שגשגו בתנאים החדשים והחלו להשתלט על הצמחייה במקום. מרקם האדמה עצמו השתנה.

"התרבות מסוכנת של חיידקים, עם זאת, לא ראינו. אוכלי הנבלות הצליחו למחזר את כל החזירים המתים", הוא אומר. "לכן, כשלב שני של הניסוי, אנחנו מתכננים לחזור עליו ב־2019 עם 19 טונות של חזירים מתים. אולי זה יהיה יותר מדי עבור אוכלי הנבלות".

בינתיים, הוא מזהיר, הניסוי לימד אותם שיעור חשוב. אוכלי נבלות אולי אינם קבוצה סימפטית במיוחד של בעלי חיים, אבל אין לנו את הפריבילגיה לוותר על שירותיהם. "חלק מאתרי החזירים לא היו נגישים לנשרים, למשל, ושם נדרש הרבה יותר זמן להיפטר מהפגרים. בארצות הברית אנשים נלחמים בנשרים וצדים אותם. כך גם ביונקים אוכלי נבלות כמו דביבונים ואופוסומים. אבל כל החיות הללו חשובות לסביבה. הן המנקות של כדור הארץ, והנוכחות שלהן קריטית כדי לשמור על יציבות המערכת האקולוגית".