מיכאל הנדלזלץ: "אמנות היא עשייה, תרבות היא דיבור עליה"

מיכאל הנדלזלץ חגג השבוע יום הולדת 68, מתוכם עבד 48 שנים כמבקר תיאטרון ב”הארץ” ובגלי צה”ל. לפני שנה בדיוק פרש לגמלאות אחרי שכתב למעלה מ־4,000 ביקורות תיאטרון, אך עדיין ממשיך לפקוד כמעט כל הצגה חדשה שעולה. “יש לזה יתרון אחד, שאני לא מוכרח שתהיה לי דעה”, אומר הנדלזלץ בראיון ל”כלכליסט”. “אחת הבעיות הגדולות של מבקר היא שבסוף הוא צריך להתגבש, להחליט ולנסח על ההצגה משהו, ולא תמיד יש לי דעה או משהו מעניין להגיד. במובן הזה אני שמח שאני פטור מהחובה הזו. יש אנשים ששואלים אותי למה אני בא אם אני לא כותב, אז אני עונה להם שאני מאוד אוהב את האמנות הזו ולא במקרה כתבתי עליה הרבה שנים”.

לצד אהבתו הגדולה לאמנות הבמה הנדלזלץ אוהב לדבר עליה לא פחות. “מה שווה העשייה האמנותית אם לא מדברים עליה?”, הוא מסביר, “האמנות היא העשייה, התרבות היא הדיבור עליה”. לכן כשפנו אליו מבית ההרצאות טוקהאוס בנמל תל אביב לקיים סדרת ראיונות אחד על אחד עם אנשים העוסקים באמנויות הבמה, הנדלזלץ לא היסס. “זה משהו שהתגלגל אצלי בראש הרבה”. המפגש הראשון בסדרת “חיית במה” יתקיים בשישי בצהריים, 13 באפריל, עם השחקנית אודיה קורן ובשני יתארח ליאור אשכנזי. הפורמט הוא בהשראת התוכנית “סטודיו למשחק” שמנחה ג’יימס ליפטון, עליה נאמר שהשחקנים בכיסא האורח מפסיקים להיות כוכבים לזמן מה, והופכים להיות אמנים ומורים. “הנחתי ששחקנים ידברו איתי, אפילו ברצון, כי גם מי שכעס עליי לאורך השנים כבר התרגל”.

מיכאל הנדלזלץ. “גם מי שכעס עליי לאורך השנים כבר התרגל” צילום: עמית שעל

להבדיל ממראיינים אחרים, הנדלזלץ כמעט אינו צריך לערוך תחקיר על השחקנים, כיוון שהוא מכיר את העשייה שלהם לאורך השנים. במפגשים, הוא אומר, הוא רוצה להגיע למקומות אחרים. “אני מקווה להגיע להבנה של מה זה הדבר הזה שהם עושים. אנחנו הרי רואים את התוצאה, הדמויות, אבל מתחת לזה נמצא אדם עם היסטוריה אישית ויש עשייה שחלק מהקהל לא באמת מבין איך היא נעשית. אודיה כבר רמזה לי ששחקנים ידברו איתי על מידת הנזק שהסבתי להם. הנקודה היא שאני כותב על מה שהם עשו והם משוכנעים שאני כותב עליהם, וזה הבדל מהותי”.

הנדלזלץ מתרחק מה”צהוב” והשאיפה היא לתת לאמן הזדמנות להיות הוא עצמו. “אין לאמן הרבה הזדמנויות כאלה כי בראיונות מוכרים את האמנות שלו ומספקים את המידע אבל מה שמעניין אותם הוא הסיפור האישי, שזה חשוב אבל זה לא מתעסק בעשייה”, הוא אומר. “אני מקווה לא רק להיות המסגרת שבה השחקן הוא העיקר, אלא להתערב ולאפשר לו להציג את העשייה שלו בצורה הכי מעניינת, ושיווצר פינג פונג. אסור לשכוח שזה משולש כי יש קהל, וזה סוג של הצגה מאולתרת. אני סומך עליהם שהם יודעים לעשות אימפרוביזציה ואני אשתדל להחזיר את הכדורים ושייצא מעניין”.

במהלך השנים פיתח הנדלזלץ עור של פיל בכל הקשור לתגובות על דברים שכתב. אחת האנקדוטות הידועות היא כשיוסי פולק התיישב לצדו ברגע מאולתר במהלך ההצגה “רובינזון קרוזו” ב־1985 בהבימה, טילטל אותו וצעק עליו. “יש אנשים שעדיין רואים בי את רוצחו של ניסים אלוני”, הוא מספר. “ב־1975 הייתי מבקר צעיר וכתבתי על ‘אדי קינג’ של אלוני. הקו הכללי היה שמכריחים את אלוני לעשות את הקסם ואף אחד לא מציב לו מגבלות, וזה לא משרת את התוצאה. הכותרת היתה ‘שרלטן בעל כורחו’. אני עדיין עומד מאחורי מה שכתבתי כי מה שחשוב זה ה’בעל כורחו’, ניסים לא היה שרלטן אלא הנסיבות אילצו אותו, כמו שהנסיבות ב’הרופא בעל כורחו’ של מולייר אילצו את האיש להיות רופא. אבל מאז הוא לא העלה יותר דברים גדולים שלו ואני הואשמתי ברציחתו”.

הנדלזלץ על ניסים אלוני (בתמונה): "אני חושב שמגיע לי שיזכרו אותי גם על הטעויות והמעידות. הייתי שמח אם הוא לא היה נפגע, לא רציתי להכאיב" צילום: אסנת קרסננסקי

על השאלה עד כמה אפשר להישאר אובייקטיבי בביקורת על חבר בתעשייה, עונה הנדלזלץ: “אדם שטוען שאין לו דעות קדומות כנראה אינו דובר אמת. אי אפשר

לדרוש ממבקר שהסביבה החברתית שלו תהיה מהנדסים ומנתחי מוח וזה טבעי שחלק מחברי הם אנשי תיאטרון כי יש לנו נושא עניין משותף. חבריי דווקא טוענים שגם כשהביקורת שלי עליהם טובה היא פחות נלהבת מאחרים”.

ויש גם כאלה שלקחו אותו פחות ברצינות במהלך השנים, כמו ליא קניג. “כתבתי שהרגליים של השולחן על הבמה היו יותר משכנעות ממנה. ראיתי אותה מספרת את זה בתוכנית טלוויזיה באופן כל כך שובה לב. היא אמרה ‘נו, מה אני יכולה לעשות? הרגליים של השולחן שכנעו אותו יותר ממני’. בוודאי שגם אני שגיתי בניסוחים או הערכות”.

יש ביקורת שאתה מתחרט עליה?

“אני לא מתחרט על אף ביקורת. אני חושב שמגיע לי שיזכרו אותי גם על הטעויות והמעידות. בדיעבד הייתי שמח אם ניסים אלוני לא היה נפגע, לא רציתי להכאיב לאף אחד. הטעויות הן חלק ממני”.