ביקורת סרט: לא ממריאים באנטבה

אחרי שתצפו בסרט "7 ימים באנטבה", סרטו של ז'וזה פדיליה על חטיפת מטוס אייר פראנס ומבצע החילוץ של סיירת מטכ"ל ביולי 1976, ואחרי שתרוצו לפייסבוק לציין בכעס את הנקודות שבהן הסרט סוטה מהסיפור המוכר, עצרו רגע לחשוב. אם כך נראה סרט המבוסס על אירוע שאנחנו מכירים, מה זה אומר על כל הסרטים האחרים ש"מבוססים על סיפור אמיתי"? האם סרט באמת יכול ללמדנו על המציאות?

אבל זאת מהות הקולנוע: לקחת חומר גלם מציאותי וללוש אותו ליצירה דרמטית משוחררת מחוקי המציאות והאמינות ההיסטורית.

רוזמונד פייק כמחבלת צילום: Liam Daniel

"7 ימים באנטבה" ממשיך את הקו של כמה וכמה סרטים מהשנים האחרונות שמבקשים להקשיב לרציונל של אנשים שהיו מעורבים בפעולות טרור, ולהכריע אם טרוריסטים או לוחמי חופש. "מינכן" של סטיבן ספילברג היה כזה. בכמה רגעים נדמה ש"מינכן" הוא גם מושא השראה לסרט הזה, כולל אתרי צילום כמעט זהים במלטה. אבל ההשפעה היותר ברורה היא "קרלוס", הסרט (וסדרת הטלוויזיה) שביים אוליבייה אסיאס, ומסביר את המשיכה שהיתה לפעילים פוליטיים אירופאיים להתגייס לשירות לוחמת הטרור של הארגונים הפלסטיניים בשנות השבעים, כמו גם את התפכחותם מהדרך הזו. וכן, זהו גם תפקיד הקולנוע - לעורר בצופים אמפתיה מסוימת כלפי אנשים שהמציאות, התקשורת והפוליטיקה מסמנים אותם כאויבים מסוכנים.

לאן נעלם יוני נתניהו?

נקודה שנויה במחלוקת נוספת בסרט היא נוכחותו המצומצמת של יוני נתניהו בסיפור. הנימוק התסריטאי הוא שמבצע החילוץ מוצג בקצוותיוו – הרמטכ"ל מוטה גור (מארק איווניר) בצמרת, ומנגד סג"מ צעיר ומהוסס בשם זיו (בן שנצר), שבת זוגו היא רקדנית. אצל שניהם אנחנו רואים את החזרות מול הביצוע בפועל, ובדרך את הלבטים לגבי בחירות חייהם. החיבור בין מבצע החילוץ ובין הופעת המחול אמנם נראה גס ומגושם – זהו קולנוע ארט־האוס בשיא המטאפוריות שלו, המנותקת מקהל – אבל איכשהו זה עובד כאן, משום שאלה שני צירים של דמויות מוכרות.

“7 ימים באנטבה”. אשכנזי (מימין) ומרסן צילום: Liam Daniel

רבין ופרס שלא ראיתם

סרטו של פדיליה מרובה מלל וכמעט נטול פעלתנות. מבצע החילוץ מגיע 90 דקות אחרי תחילת הסרט ונמשך תשע דקות בלבד. אבל הוא מציג באופן נפלא ציר עלילה שלא היה קיים בכלל ב"מבצע יונתן" של מנחם גולן: ציר רבין־פרס (ליאור אשכנזי ואדי מרסן, בהתאמה). מול צמד הטרוריסטים באוגנדה, האחד נחוש והשניה מהוססת, מציג הסרט את שני האנשים שצריכים להכריע איך להגיב — האחד נחוש והשני מהוסס. שני השחקנים נפלאים. צריך לתת להם סיטקום.

די מדהים שסרט בריטי במימון אמריקאי מאת במאי ברזילאי שצולם במלטה, יצליח לקלוט בצורה קולעת גם את האיבה וגם את הסימביוזה שהיתה בין רבין ופרס. הסצנות ביניהם הן האקשן האמיתי בסרט הזה, שמצליח להיות גם מפוספס וגם מפתיע לטובה בעת ובעונה אחת.