זיכויו של אלון חסן: הכל תלוי במי השופט

יש להניח שכל העוסקים בתיקיו של בנימין נתניהו, שוטרים ופרקליטים, יקראו היטב את פסק דינו המזכה של השופט יואל עדן בעניינו של אלון חסן.

במיוחד את המלים הבאות: "טענות אשר מתמקדות באווירה, בשמועות, בריח לא טוב העולה מהתנהלות, וכיו"ב, אין מקומן בתהליך הגעה למסקנה בדבר פליליות מעשה. חוש הריח אינו יסוד מיסודות עבירה, ואינו כלי פרשני. גם ראיות נסיבתיות, אשר מהן מתבקשת גזירת מסקנה בדבר פליליות מעשה, צריכות להיות ראיות קבילות, והחיבור ביניהן אינו יכול להיעשות בדרך של השערה, אלא במסקנה מעל לספק סביר".

אפשר לחשוב על כמה פסקי דין מרשיעים שניתנו בשנים האחרות ולשמוע אנחות הסניגורים: למה, למה לא הגענו לאולמו של השופט עדן? ולא מיותר להזכיר בהקשר זה גם את הקמפיין התקשורתי שהציג את חסן כאחד מגדולי המאפיונרים, כראש ועד עובדים בנמל אשדוד, כאשר הוועדים האלה כבר רכשו תדמית ומוניטין בהתאם. ולכל אלה היה גם בסיס עובדתי. חסן וקרובי משפחתו קשורים בחברות שמצויות בקשרים עסקיים עם נמל אשדוד. הדימוי שנפגש עם העובדה זו התכנס לכתב אישום חמור, ונותרה רק שאלה אחת: על איזה שופט נופלים.

פירק את התמונה הגדולה לפרטיה

שופטים מסוגם של דוד רוזן שרואים את התמונה הגדולה המרשיעה, או שופט כיואל עדן שמפרק את התמונה הגדולה לפרטיה ובכל פרט מזהה את הספק הסביר ואת העדר ראיית הזהב. במיוחד כשמבנה הראיות הוא נסיבתי.

אלון חסן בבית המשפט בבאר שבער לאחר שזוכה צילום: חיים הורנשטיין

הרשעה בראיות נסיבתיות, כותב השופט, "מחייבת כי ניתן יהיה להסיק מהן מסקנה הגיונית אחת, ואחת בלבד, וכי אין במכלול הנסיבות כדי להביא למסקנה בדבר אפשרות אחרת לזו המועלת בכתב האישום". ואם יש בהסברי חסן להציב נרטיב חילופי הגיוני שלא נסתר, יש להעדיפו על ההסבר של הפרקליטות בכתב האישום. הסבר זה, קובע השופט, סובל מפרשנות יתר. "מצאתי בטענות שהועלו בהליך זה, שוב ושוב, פרשנות יתר, למעשים אשר ניתן לפרשם גם כנטולי איפיון פלילי". וכך גם מקטלג השופט חלק מהאישומים כעניינים אזרחיים שהוסבו בידי הפרקליטות לפליליים.

השופט יואל עדן שזיכה את חסן. פירק את התמונה הכוללת

תפיסת עולם שיפוטית אמיצה

הזיכוי נסמך על העדר ראיות ישירות שקושרות את חסן לפעולות שעל פניהן נראות כניגוד עניינים, סחיטה באיומים ועוד. בעיקר לגבי חברת דנה שקשורה בו, באמצעות בן דודו, לא מצא השופט מעורבות שלו בפעולות להעדפתה. כמו שלא מצא הוכחות לאיומים או סחיטה מצדו.

גם עדי מדינה לא ממש הועילו. למשל בסיפור גניבת הדלקים מאוניות ומכירתם. טענותיהם של עדי המדינה, כתב השופט "אינן אמינות, ונראה בבירור כי מבקשים הם להסתיר רבות ביחס לאופן פעילותם...ובדבריהם סתירות והעדר היגיון של הגרסה".

על פני 258 עמודים שוטח השופט את נימוקין לזיכוי. הוא גם שוטח תפיסת עולם שיפוטית אמיצה למדי נגד קמפיין מסיבי של התביעה והתקשורת ובעד אדם שצוייר כשריף ובריון שעושה בנמל כבתוך שלו. ואולי, החמיץ כבוד השופט שזה בדיוק המצב, וחסן מצליח לעשות בנמל כבתוך שלו רק מבלי להותיר אחריו עקבות וראיות משפטיות. לחסן היו האישורים המתאימים (ניתן היה לסרב לו?), וגם פעילויותיו כראש הוועד שירתו את העובדים. ולתוך כל אלה אולי הוא השכיל לארוג את האינטרסים האישיים והכלכליים שלו. זו התמונה הגדולה שהציעה הפרקליטות, וזאת התמונה שהשופט פירק כיוון שלא הייתה לו ראיית זהב. ואם "ראיית זהב" היא המבחן בעבירות שחיתות, אז הפרקליטות צריכה לחשב מסלול מחדש.