הוויכוח על הקמת חוות לאנרגיית רוח

הימים ימי החמסין הראשונים של האביב. במרכז הארץ שורר שרב־זוטא של 31 מעלות, אבל בכפר הדרוזי ינוח, בין כליל לכפר ורדים, נושבת רוח אביבית נעימה. ינוח, שבגליל המערבי, שוכן 500 מטר מעל הים - ממש מעל נחל יחיעם, המשמש מעין מסדרון רוחות המוביל מהים. מסדרון הרוחות הזה הוא שמושך לכאן את חברת זודיאק, שמקדמת תוכנית להקמת מתקן להפקת חשמל מאנרגיית רוח בסמוך לכפר.

חוות הרוח הזו אמורה לכלול 31 טורבינות, שייצרו 54 מגוואט של אנרגיה מתחדשת ונקייה, אבל בינוח לא נרשמת התלהבות יתרה מהפרויקט. "קיבלנו החלטה שהמועצה לא תשתף פעולה עם החברה", אומר מאג'ד עבדאללה, חבר מועצת הכפר. "נתנגד לפרויקט הזה בכל תוקף. הם רוצים לשים לנו טורבינה על הראש, במרחק של פחות מ־500 מטר מבתי מגורים. נכון שזו אנרגיה ירוקה, אבל אנחנו לא יודעים מה ההשלכות שלה על הבריאות שלנו. ישבתי עם מנכ"ל זודיאק וביקשנו שיביאו לנו אישור ממשרד הבריאות שאין בעיות בריאותיות. לא הביאו כלום. בהתחלה כל התושבים כאן חתמו, אבל כשאנשים נחשפו לסכנות הם הבינו שמוטב להם לעשות שני צעדים אחורה. קודם כל שיבנו בערבה, לא כאן".

חוות הרוח של אפקון בגלבוע צילום: אסף לב

סיפור דומה מתרחש בימים אלו גם ארבעה ק"מ מזרחה, בכפר כסרא שמעל בקעת בית הכרם, שגם בו מתוכננת חוות רוח. "אנחנו לא נבאדה, שאפשר להקים כאן יער של טורבינות בגובה 180 מטר וזה יהיה נחמד ויפה", אומרת נעמה סלומון מחרשים, הסמוך לכסרא. "המרחק פה מבתי היישובים הוא כקילומטר וחצי ואפילו פחות, כי ההמלצה בישראל היא לא לשים טורבינה במרחק של פחות מ־500 מטר מבתים. זה תלוש לגמרי: יש פה עניין של רעש ושל אינפרה־סאונד, רעש בתדרים שלא נשמעים שעושה אפקט של מחלת ים".

תושבי ינוח, כסרא וחרשים לא לבד. בישראל מקודמות כיום 23 תוכניות להקמת חוות רוח — רובן בצפון, בגליל המערבי, בגלבוע ובגולן; ואחת מהן בדרום, באזור יתיר. על פי חוות דעת שהוגשה לממשלה, פוטנציאל ייצור החשמל מרוח בישראל נע סביב 3,000–7,000 מגוואט. נכון להיום המדינה שחררה מכסות להקמת חוות רוח שייצרו כ־730 מגוואט, אבל היזמים כבר מקדמים פרויקטים בהיקף של 1,500 מגוואט, בהנחה שהמדינה תשחרר עוד מכסות בשנים הקרובות.

התחנות האלה מיועדות לצמצם את הפגיעה בסביבה, אבל בינתיים הן מלהיטות את הרוחות בין תושבים, יזמים, פוליטיקאים וגורמים ירוקים, ומעוררות ויכוח סוער שכמוהו לא נראה מאז מתווה הגז. בינואר האחרון, בעקבות ריבוי ההתנגדויות לתוכניות הללו, פרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת עבודה מקיפה בנושא המפגעים הבריאותיים שנגרמים מהקמת טורבינות רוח, ובין היתר התריע על המחסור בתקנות ייעודיות לטורבינות רוח, שיטפלו בסוגיות כמו רעש, פגיעה בציפורים ופגיעה נופית.

כמה מהתוכניות העדכניות מקודמות במועצה האזורית גלבוע שבעמק יזרעאל, בסמוך ליישובים גבע, כפר יחזקאל, עין חרוד, בית אלפא ועוד. "זה נודע לנו רק באוקטובר 2017, בצורה מקרית", אומר אורי ברזק, חבר קיבוץ גבע. "גילינו שהעסק כמעט סגור לגמרי בין הנהלת הקיבוץ ליזם. הכל נעשה בשקט, מתחת לאף שלנו, ואפילו לא הגיע לאסיפה. עם כל הכבוד לאנרגיה ירוקה, ככה לא מקבלים החלטות. ההחלטה חייבת להיות מחוברת לציבור, ובציבור שלנו יש התנגדות גורפת לפרויקטים האלו, 80% הצביעו נגד. זה פוגע בנוף של עמק יזרעאל, ששייך לכל תושבי ישראל. אנחנו קיבלנו את האזור הזה כדי לשמור עליו, וזה מה שאנחנו עושים".

ריקוד הציפורים

לפי דיווח של נציבות האיחוד האירופי מ־2017, מספר טורבינות הרוח באירופה גדל פי ארבעה בשנים 2004–2015, ואנרגיית רוח מהווה כיום שליש מהאנרגיה ממקורות מתחדשים ביבשת, כשהמדינות המובילות בתחום הן ספרד וגרמניה.

בישראל החלה התופעה להתפתח רק בעשור האחרון, ובקצב איטי מאוד. ב־2014 קיבל התחום דחיפה עם אישורה של תמ"א 10/ד/12, שמסדירה את השטחים המיועדים להקמת חוות רוח. כיום יש בישראל שלוש חוות רוח פעילות: בתל עסניה שבגולן, בסמוך לאלוני הבשן; ברמת סירין שבמזרח הגליל התחתון, ועל הגלבוע, בסמוך למעלה גלבוע. שלוש התחנות מייצרות יחד 20 מגוואט — היקף שלא מכסה אפילו את צריכת החשמל של עיר בינונית אחת.

היזמים וגורמי רשות החשמל טוענים כי פרויקטים של רוח הם הכרחיים, אם ישראל רוצה לעמוד ביעדים לייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות שהציבו האיחוד האירופי (יעד של 27%) ומשרד האנרגיה בישראל (17%) עד 2030; לשם השוואה, ב־2017 עמדנו על 2.6%. הגופים הירוקים, מנגד, טוענים שישראל צפופה מדי בשביל חוות רוח, ומזהירים מפני הכחדת זני ציפורים ופגיעה קשה בנוף. הפתרון שהם מציעים הוא הקמת פרויקטים סולאריים, חלק מהם בשטחים פתוחים ואחרים על גגות — אלא שהמצדדים בחוות הרוח טוענים שמדובר בפרויקט בזבזני בהיבט של קרקעות. וכאן, בדיוק בנקודה הזו, אנחנו נכנסים למחלוקת נדל"נית קשה.

מימין: יו"ר אפקון ישראל רייף ושר האנרגיה יובל שטייניץ

כדי להבין את הנקודה הזו, צריך להבין תחילה את ההתנגדות הרושפת של הירוקים, שמתמקדת בחשש מפגיעה בציפורים. "בישראל אין הרבה פוטנציאל לחוות רוח", מסביר דרור בוימל, מנהל תחום תכנון בחברה להגנת הטבע. "אנחנו לא גרמניה, שנמצאת על חוף הים הצפוני עם כמויות אדירות של רוח. יש כאן מקומות מצומצמים עם פוטנציאל רוח גבוה, ובמקומות האלה יש קונפליקט עצום עם בעלי הכנף. ישראל מהווה את אחד מהאזורים העשירים בעולם מבחינת המגוון הביולוגי. קיבלנו ברכה ואנחנו חייבים לשמור עליה".

אין בעיה, היזמים אומרים שיש טכנולוגיה שתטפל בבעיה הזו.

"הם מדברים על מכ"מ פלוס לשים משדרים שיוכלו לאתר את החיה, אבל זה יפתור את הבעיה רק למינים נודדים, לא לעופות המקומיים, שאת המסלולים שלהם קשה לחזות.

"אם אתה רוצה חוות טורבינות רוח, חייבים לשים כחלק מאישור התכנית משטר הפעלה: מתי היא עובדת, באילו תנאים היא עוצרת, מה קורה אם נפגע נשר, ומי בעל השאלטר, רשות הטבע והגנים או היזם. לפי שעה אין מענה לשאלות האלה".

בוימל מסביר שהגישה של הגופים הירוקים פרגמטית. "עם רוב החוות בישראל אפשר להתמודד. ההתנגדות הגורפת שלנו היא לשתי חוות: אחת היא בעין השופט, שם שוכנת חצי מאוכלוסיית הבז האדום, וחוות רוח היתה מביאה אותה לסף הכחדה. האחרת היא חוות 'רוח בראשית' בתל פארס שבגולן (שמקדמת אנלייט מקבוצת יורוקום של שאול אלוביץ’, ושתכלול 65 טורבינות רוח שייצרו 130 מגוואט, א"פ), שמסכנת את הנשר המקראי ואת הרחם. המודלים צופים שבכל שנה ייפגעו שניים עד שבעה נשרים, ושניים עד ארבעה רחמים, וזה אומר שבתוך כמה שנים לא יהיו נשרים ורחמים בישראל. זה ממש לבחור ביניהם לחוות רוח. אז אנחנו אומרים, אסור להכחיד את הנשרים בשביל להעביר חצי אחוז מהחשמל של ישראל לאנרגיה ירוקה".

במקרה של עין השופט, הוועדה המחוזית צפון קיבלה את העמדה שיש לדחות את התוכנית; היזם עתר נגד הוועדה, והמשך הפרויקט מתעכב. במקרה של תל פארס, הירוקים נחלו פחות הצלחה: החברה להגנת הטבע עתרה לבג"ץ נגד הפרויקט, אבל בית המשפט קבע שאין טעם לדון בטענות עד אישורה הסופי של התוכנית; לחברה להגנת הטבע ניתנה הזכות להגיש עתירה נוספת לאחר ההליך התכנוני של הפרויקט.

הקמת טורבינת רוח צילום: דוד וייסברג

הפתרון שמציעים הירוקים הוא לפנות לתחום הסולארי: "צריך לפתח קודם את התחום הסולארי, לתת לו משקל מרבי, ורק אז לחפש פתרונות נוספים", טוען ד"ר יהושע שקדי, המדען הראשי של רשות הטבע והגנים. "טורבינות רוח לא צריכות להיות טכנולוגיה מובילה פה. אנחנו מסכימים עם החברה להגנת הטבע, שמכוונים לגגות סולאריים, אבל גם אם לא מסתמכים רק על גגות, עדיף להתמקד בתחום הסולארי".

לפי מחקר שפרסמה החברה להגנת הטבע באוקטובר 2017, ניתן לייצר שליש מהיקף החשמל בישראל (דהיינו מעבר ליעד שקבעה הממשלה) באמצעות פרויקטים סולאריים על גגות קיימים של בתים ומבנים ציבוריים. לטענת הגופים הירוקים, שימוש בגגות יאפשר להפחית את ייצור החשמל באמצעות חוות רוח בישראל, וייעל את ניצול הקרקע. "אין ספק שלהקים גגות סולאריים זה מורכב יותר מלקחת חטיבת קרקע ולהקים עליה מתקן להפקת חשמל", מסכם בוימל, "אבל זה כדאי יותר: אתה נותן לאנשים לספק חשמל לעצמם, אתה חוסך בקווי הולכה, ואתה חוסך בקרקע".

גלעד יעבץ, מנכ"ל אנלייט צילום: אלי דסה

משוגעים, רדו מהגג

אלא שהטענה הזו על חיסכון בקרקע מתקבלת בצד היזמים בתרעומת. "תחשוב כמה שטח לוקחים פרויקטים סולאריים וכמה לוקחים פרויקטים של רוח", אומר ישראל רייף, יו"ר אפקון החזקות שעומדת מאחורי חוות הרוח ברמת סירין ובגלבוע. החישוב המקובל בענף הוא שהקמת חוות רוח דורשת דונם אחד פר מגוואט, בעוד פרויקטים סולאריים דורשים 20 דונם פר מגוואט. "אלו פערים מטורפים. וצריך לזכור שאנרגיית רוח יש גם בלילה, וזה יתרון ענקי".

גם את פתרון הגגות הסולאריים דוחים היזמים. "עם גגות סולאריים אי אפשר לייצר חשמל ל־8 מיליון איש, מקסימום ל־3 מיליון, מפני שאין מספיק גגות בישראל", טוען גלעד יעבץ, מנכ"ל אנלייט. "באזורים אורבניים הגגות מסתירים אחד לשני את השמש; ומבני תעשייה, רפתות ולולים לא יוכלו להשלים את ההיקף שנדרש כדי לעמוד ביעדי ייצור חשמל. עלות הייצור באופן מבוזר שכזה גבוהה משמעותית מייצור מאנרגיית רוח או חוות סולאריות על הקרקע".

נורית גל, סמנכ"לית חטיבת רגולציה וחשמל ברשות החשמל, מסבירה שמדובר לא רק בשאלה של שטחים, אלא גם של יעילות: "כדי לעמוד ביעד של 10% אנרגיה מתחדשת ב־2020, הממשלה קבעה מכסות לטכנולוגיות שונות, ובהן מכסה של 730 מגוואט רוח. עד היום קמו רק 20 מגוואט. הפער נובע מהתנגדויות של משרד הביטחון, ארגוני טבע ותושבים. לאור הפער הזה, וכדי להבטיח עמידה ביעד, שר האנרגיה הוסיף מכסה של 1,600 מגוואט למתקנים סולאריים".

אז אולי אפשר להסתדר בלי חוות רוח.

"אפשר, אבל זה יהיה יקר יותר. מתקנים סולאריים על הקרקע תופסים הרבה יותר קרקע: חוות הרוח ידרשו כמה מאות דונמים, אבל כדי להחליפן בשדות סולאריים עם אותה כמות ייצור יידרשו 14 אלף דונם".

הפתרון של גגות סולאריים במקום מתקני קרקע אינו ריאלי, טוען חוני קבלו, ראש תחום אנרגיות מתחדשות ברשות החשמל. "הפוטנציאל העצום על הגגות, כביכול, הוא קצת אחיזת עיניים. הגגות בישראל מלאים ותפוסים על ידי דודי שמש, אנטנות וכדומה. רבים מהם גם אינם חשופים לשמש באופן יעיל, מפני שגגות אחרים מצלים עליהם. יש גם הרבה גגות שמתוכננים לבנייה משותפת. ובכלל, רוב הגגות הם גגות משותפים, וכדי להקים עליהם מערכות צריך הסכמה של כל הדיירים, וכולנו יודעים כמה זה מורכב. אבל אפילו אם יהיו גגות סולאריים, עדיין נצטרך לתת מענה לסוגיית שעות הייצור. מה נעשה בשיאי הביקוש בחורף? נבנה מערכת שלמה מקבילה של טורבינות גז ונייקר את החשמל במיליארדי שקלים כדי לממן את זה?".

פתרונות כמו מערכות לאגירת אנרגיה, מסבירה גל, עדיין אינם רלבנטיים. "אגירה היא המהפכה הבאה של משק החשמל, אבל זו טכנולוגיה שעדיין נמצאת בשלבים ראשונים של כניסה לשוק, עלויות ההקמה שלה עדיין גבוהות מאוד, ובשנים הקרובות השימוש בה יהיה מוגבל. לכן, החשיבות של הרוח להשלמת הייצור הסולארי עדיין גבוהה.

ד"ר יהושע שקדי

"בעולם יש יותר מ־500 גיגוואט בייצור של חוות רוח, ובניגוד לאנרגיית שמש זו טכנולוגיה שיש איתה ניסיון רחב. כל העולם מקדם פרויקטים כאלה, כולל מדינות שטופות שמש כמו ספרד, איטליה ויוון. המסקנה היא שצריך למצוא פתרון שיאפשר הקמת הטורבינות תוך מזעור הפגיעה בציפורים, למשל באמצעות הגבלת הייצור של טורבינות הרוח בחלק מהשעות. הפרויקטים בגולן יהיו כלכליים גם בהינתן הפסקה של הייצור לחלק מהשעות".