הדב פדינגטון חוזר בסרט המשך

חלפו 60 שנים מאז המציא מייקל בונד את דמותו של הדב פדינגטון, שכיכב מאז 1958 בעשרות ספרי ילדים. חלפו ארבע שנים מאז שאותו פדינגטון כיכב בגרסתו הדיגיטלית בסרט ילדים בריטי חמוד שהפך ללהיט עולמי, וכעת מניב סרט המשך.

פדינגטון בכלא

בין לבין הלך בונד לעולמו ביולי האחרון, כשהוא בן 91, רגע לפני הבכורה של "פדינגטון 2”, המוקדש לזכרו. הסרט עשוי להיראות כמו עוד מאותו דבר, אבל בפועל זהו סרט המשך שמצליח להתעלות על הסרט המקורי, ומסוגו הוא סרט ילדים כמעט מושלם.

פול קינג, במאי הטלוויזיה שביים את "פדינגטון" הראשון, מגיע לסרט ההמשך מלא ביטחון עצמי. ההצלחה של הסרט הראשון שחררה לא מעט ברגים קריאטיביים בצוות היצירתי, שהרשה לעצמו להתנתק מהטקסטים המקוריים של בונד, וליצור סרט חופשי ומקורי יותר, שלרגעים הוא יותר “וואלאס וגרומיט” מאשר “פדינגטון”. העלילה ממקמת את פדינגטון שוב ושוב בצרות שאליהן הוא נכנס בתמימותו ושמהן הוא יוצא בזכות טוב לבו.

ב"פדינגטון 2” הדב הטוב, שהגיע מפרו ללונדון, שבה הוא גר בבית משפחת בראון, רוצה לקנות מתנה לדודתו לוסי, שעדיין חיה ביערות פרו. מדובר בספר מזכרת מלונדון, שמתברר שהוא נדיר מאוד ויקר ערך.

לשם כך הוא מתחיל לחפש עבודה, ברצף סצנות משעשע מאוד שבו הוא מנסה להתפרנס מניקוי חלונות. אבל הדוב התמים לא שם לב למזימה שנרקמת

מאחורי גבו. בשכונה שבה הוא גר חי כוכב תיאטרון לשעבר (בגילומו המבריק של יו גרנט) שגונב את הספר ומפליל את פדינגטון שמושלך לכלא על לא עוול בכפו. הוא גם לא שם לב לכך שמאז הגעתו לשכונה, הוא השכין אהבת אדם ותחושה של קהילתיות וערבות הדדית בין דיירי הרחוב. אלה למדו בזכותו, שמעשים טובים משנים את חיי האנשים הקשוחים והציניים ביותר.

“פדינגטון 2” הוא דוגמה לסרט ילדים מוצלח כי הוא לא מאבד קשר עין קהל היעד הצעיר (בני חמש עד תשע, נניח), אבל גם ישעשע כהוגן את הצופה המלווה – הורים, סבים, אחים גדולים.

אם יש לסרט חסרון, הוא נעוץ בעובדה שברגע שפדינגטון בכלא, עיקר העלילה עובר לחבריו ושכניו שמנסים ללכוד את הגנב האמיתי. אך מתברר שהסרט לא יכול להתקיים ללא הדמות של פדינגטון, ושכל ההומור בסרט מבוסס על נוכחותו. הוציאו אותו החוצה וקיבלתם נפילת אנרגיה רגעית.