אלעד שיינפלד ברומן ביכורים: הנזיר שמכר את הטנק
שיינפלד, מומחה לאסונות טבע בבנק העולמי, משחרר מוושינגטון רומן ביכורים על בחור תל־אביבי שיוצא למסע רוחני ובדרך סוגר חשבון עם עברו כקצין בסיירת: "זו מדינה בפוסט־טראומה. רק כשאתה מתנתק מהארץ אתה מבין את זה"
לפני שבע שנים נסע אלעד שיינפלד במסגרת עבודתו בבנק העולמי לעיירה פודוצ'רי הנמצאת בחוף המזרחי של הודו. מדי בוקר היה עושה מדיטציה ורץ לאורך הים. באופק הרחוק הבחין בהודים מתפללים. "זה הכניס בי הרבה השראה ומוטיבציה", מספר שיינפלד ל”כלכליסט”. "הם חיים בעוני ויש להם כוח ואמונה לקום כל בוקר להתפלל. ביום האחרון העזתי להתקרב אליהם והרחתי ריח מוזר, פתאם ראיתי שהם לא מתפללים אלא מחרבנים ואמרתי לעצמי: 'החיים הם בלוף, מרחוק הדברים נראים כל כך יפה וכשמתקרבים זה פאקינג חרא של הודי’".
המקרה הזה הוביל את שיינפלד לכתוב את ספר הביכורים שלו "אחריה" שרואה אור בימים אלה בהוצאת מטר. רומן עם נגיעות רוחניות המגולל את סיפורו של בחור מצליח החי בתל אביב עם חברתו וכלבתם תקווה, עד שיום אחד הכל מתפרק, חברתו עוזבת אותו והכלבה הולכת לאיבוד. בן לילה נוחת בסלון ביתו באבא ג'י, גורו הודי שמגיע עם האופנוע הישן שלו המכונה "הטרמפיסט" ויוצא איתו למסע חיפושים אחרי "תקווה", חיפוש עצמי בנבכי נפשו של הגיבור.
שיינפלד (38), יליד ירושלים, מתגורר ב־12 השנים האחרונות בוושינגטון. אחרי שירות של עשר שנים בצה"ל, בתפקידו האחרון מפקד פלוגה ביחידת הסיור של הצנחנים, עבד כעוזר הנספח הצבאי בוושינגטון, בימי כהונתם של דן הראל, גדי שמני ובני גנץ. במסגרת התפקיד, בתקופת מלחמת לבנון השנייה, עבד מול הגופים האמריקאיים, בהם הפנטגון והבית הלבן, כדי לדברר להם את מה שמתרחש.
אלעד שיינפלד צילום: עמית שעל
במקביל עשה תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת ג'נונס הופקינס והחל לעבוד בבנק העולמי בוושינגטון, בתחילה כיועץ בניהול במצבי משבר, בעקבות הפיגוע בקאבול ב־2005, ובהמשך כיועץ אסטרטגי, פיתוח מנהיגות וכשירויות של מנהלים וניהול ממשלות. משם התגלגל לתחום של אסונות טבע וכיום הוא מומחה בכיר ומרצה בתחום ניהול אסונות ובניית כשירויות ניהול ואסטרטגיה בבנק. במקביל, תקופה ארוכה כתב סיפורים קצרים על אהבה במדור יחסים ב־ynet ובמגפון.
"הבנק הוא ארגון שעוסק בפיתוח", מספר שיינפלד על המקצוע שלו. "בימים אלה אני עובד על בניית סוכנות לניהול אסונות טבע בסיירה לאון, משהו שמקביל לפיקוד העורף, וגם על בניית תוכנית חירום לאומית בסיישל. כדי שהארגונים הבינלאומיים יתחילו להזרים כספים, המדינה חייבת לעשות אומדן נזקים של האסון - פיזי וכלכלי. אז אני מתמחה בחישוב אומדן הנזקים".
"הרומן מבוסס על סיפור (כמעט) אמיתי", נכתב על גב הספר. ואכן ישנם כמה פרטים הלקוחים מהביוגרפיה האישית של שיינפלד. "לא נחת לי באבא בסלון אבל היו שתי נקודות שפל בחיי שמתחברות למה שכתבתי: גם בעבודה וגם פרידה מחברה (דניאלה אלבין, בתה של גליה אלבין - מנ"ש) ששיחות שהיו לנו מתוארות בספר. הבאבא עוזר לגיבור להתמודד עם הפרידה, ואני חושב שהדרך הכי טובה להתמודד עם אהבה נכזבת היא לכתוב עליה ספר". בספר הגיבור נפצע בפעילות מבצעית, בחיים נפצע שיינפלד בטיול אופנועים בהודו.
ספרו של אלעד שיינפלד אפשר להגדיר את תורתו של הבאבא ב"אחריה" כרוחניות לייט. הוא מלמד באופן הומוריסטי ולא מכביד על הקורא שמסתייג מספרים רוחניים. "יש שלושה אלמנטים מרכזיים שהבאבא מעביר: תאהב אנשים, תשרת אנשים ותמיד תגיד את האמת, ולאהוב את הזולת זה משהו שמאוד מדבר אליי. זה ברור שכדי לאהוב אחרים, אתה צריך לאהוב את עצמך".
על השאלה אם הוא מגדיר את עצמו אדם רוחני משיב שיינפלד: "אני לא יודע אבל אני חושב שמעצם העובדה שהתנתקתי מהמערכת הצבאית ואני חי תקופה בחו"ל, ניתנת לי אפשרות להגיד שאפשר באמת לאהוב את עצמך ולקבל את עצמך. הרומן מבוסס על עקרונות הבודהיזם וחוכמת המזרח. כשכתבתי אותו, הרגשתי גבוה כמו הבודהה ואוהב כמו ישו, שזה לא רע בשביל בחור יהודי, אבל אם הייתי פוגש את עצמי אז, לא הייתי יכול לסבול את עצמי. אני קורא את הספר היום ואין לי מושג מי כתב אותו".
מה לקחת מהחיים שלך לספר?
"לקחתי הרבה מניסיוני בפיתוח יכולות ניהול עם ראשי מדינות. ההבנה שלפני שאתה יכול להוביל אנשים אחרים, אתה צריך שתהיה לך יכולת להוביל את עצמך, וכדי להוביל את עצמך, אתה צריך לעשות מסע פנימי עצמי כדי להבין מי אתה ומה האמונות שלך. באפריקה האמונה היא שאם אני לא אצעק לא יקשיבו לי, וזה לא פשוט להגיע לאנשים עם תרבות של כוח (POWER) ולהביא להם קשקושי פילוסופיה כדי לנסות להעלות מודעות לתחום היותר רך של ניהול. הרבה מהעבודה שעשיתי מסתמכת על תורות מהמזרח הרחוק, כמו הרבה מהמודלים שלומדים באוניברסיטאות כמו הרווארד ו־MIT שבאים לידי ביטוי בספר".
הבאבא ג'י שנכנס לחיים שלו עוזר לו בשלב הראשון לחפש את הכלבה תקווה, משהו פיזי שהלך לאיבוד, אבל בשלב עמוק יותר הוא עוזר לו למצוא את התקווה שלו, את האושר. "המסע הפיזי מהווה מסע תודעתי שלטעמי חווה היום דור שלם בארץ, אני ללא ספק חוויתי את זה. זו מדינה בפוסט־טראומה. רק כשאתה מתנתק מהמערכת הצבאית ומהארץ, אתה מבין כמה שזה הזוי. גדלנו לתוך האתוס שהשירות הצבאי הקרבי זה הכי טוב, ובסוף שולחים אותך להרוג אנשים. אחד הדברים שרציתי בספר הוא לשבור את האתוס הצבאי הזה של הקצין בסיירת. לרסק אותו".
