"סימני דרך" בהבימה: סיפורה האישי של נעמי שמר
זו הפקה מוקפדת על כל מרכיביה, החל מהמחזה המבוסס על תחקיר מעמיק, דרך הרעיון לערבב בין התקופות, התלבושות המקסימות ועד העיבוד המוזיקלי יוצא הדופן והעדכני של יוסי בן נון
נעמי שמר שהלכה לעולמה לפני 14 שנה השאירה אחריה כ־1,000 שירים, חלקם הפכו נכסי צאן ברזל בזמר העברי. בתיאטרון הבימה מעלים בימים אלה את "סימני דרך", מחזה שכתבו אורן יעקובי וגיורא יהלום וביים משה קפטן, הפורש את סיפורה האישי של שמר ומציג צדדים פחות מוכרים של אישיותה, לא רק האייקון המיתי התרבותי אלא אישה בשר ודם – שובבה, רגישה, מתלבטת, אמיצה ופגועה.
"חורשת האקליפטוס", "אנחנו שנינו מאותו הכפר", "אנשים טובים", "אהבת פועלי בניין" ו"אני גיטרה", הם רק חלק מהשירים של שמר בהצגה.
מעל 25 שירים פרי עטה נשזרו בעלילה הבנויה מארבע תקופות שונות בחייה החל מהנערה מקיבוץ "כנרת" (רוני דלומי) שאיבדה חברים בקרבות על הקמת המדינה ונחושה לצאת ללימודי מוזיקה בתל אביב, דרך שמר בשנות ה־40 לחייה (רויטל זלצמן), גרושה ואם לבת שמחפשת אהבה וריגושים, שמר בת ה־50 פלוס (דפנה דקל) המשלמת מחיר אישי ומקצועי על עמדותיה הפוליטיות הימניות ("מחקו לי שנים של יצירה וחברות רק בגלל שהאג'נדה הפוליטית לא מתאימה לשלהם"/ "הם אלה שזזו עם העמדות שלהם שמאלה אני עצמי לא זזתי מעולם"), ושמר בת ה־73 בימים האחרונים לחייה (סנדרה שדה), מיוסרת בשל הטענות לגניבה ספרותית בשיר שהיווה את אחד משיאי הקריירה שלה "ירושלים של זהב".
סנדרה שדה כנעמי שמר. סיפורה ויצירתה של שמר מביאה גם את סיפורה של המדינה צילום: ז'ראר אלון שבועיים לפני מותה היא משאירה מכתב לחברה גיל אלדמע ובו מסבירה איך בבלי דעת ייתכן והושפעה משיר עם באסקי שזימרה חברתה נחמה הנדל כמה שנים קודם.
ז'אנר המחזות המוזיקליים המבוססים על להיטים של יוצרים הפך פופולרי על במות התיאטרון ובחלק מהמקרים נדון לכישלון כיוון שהעלילה שנטוותה סביב השירים נשמעה לא פעם מאולצת ושטחית. במקרה של "סימני דרך" התהליך נעשה בצורה נכונה: ראשית נכתב המחזה ורק אז נשזרו השירים בהתאם לעלילה ולמצבה הנפשי של הגיבורה.
מדובר בהפקה מוקפדת על כל מרכיביה, החל מהמחזה המבוסס על תחקיר מעמיק, דרך הרעיון לערבב בין התקופות ולא להציג אותן באופן לינארי, מלאכת הליהוק המצויינת, התלבושות המקסימות התקופתיות של ילנה קלריך, התפאורה והאביזרים של שני טור, עיצוב התנועה הנפלא של אביחי חכם והעיבוד המוזיקלי יוצא הדופן והעדכני של יוסי בן נון.
קפטן רקח מהמרכיבים ערב תיאטרלי מהנה ומרגש שהעמיד את אחרוני הציניקנים בקהל על הרגליים למחיאות הכפיים, אחריהן מגיע ה"בונוס" – מחרוזת שירה בציבור בשיתוף הקהל והשחקנים.
אחרונים חביבים הם השחקנים והזמרים הנפלאים. קצרה היריעה להזכיר את כולם אך אין לי ספק ששמר היתה גאה בארבעת הנעמיות שייצגו אותה בכבוד: דלומי הנהדרת ובעלת קול הפעמונים; זלצמן המעולה שאט אט מפלסת דרכה לקדמת הבמה לה היא ראויה שצמררה והאירה באור חדש את השיר "עוד לא אהבתי די", אחד מהרגעים הנהדרים בהצגה, הודות לעיבוד של בן נון; דקל המקסימה והמשכנעת; ושדה הנפלאה ומלאת הכריזמה המביאה את הסיפור אל קצו ברגישות רבה.
לא בכדי הבימה בחרו לפתוח את עונת המאה בהפקה הכל כך ישראלית הזו, שדרך סיפורה ויצירתה של שמר מביאה גם את סיפורה של המדינה.
