ביקורת הצגה: מר גרין , "בית לסין"

את המחזה "מר גרין" כתב ג'ף בארון באמצע שנות התשעים ועד היום הוא הוצג ביותר מ־40 מדינות. מר גרין, ישיש יהודי ערירי ונרגן שחי בדירה מוזנחת בניו יורק והתאלמן זה מכבר מאשתו, כמעט ונדרס על ידי בחור צעיר בשם רוס גארדינר. בית המשפט פוסק לגארדינר חצי שנת עבודות שירות שבמסגרתה עליו לבקר את גרין פעם בשבוע. זהו מפגש בלתי צפוי בין שני אנשים שונים לכאורה, שיהדותם היא הדבר היחיד המחבר ביניהם. במהלך המפגשים נבנית מערכת יחסים מיוחדת ומרגשת, הקליפות נושרות ונוצרת קרבה. שני רגעים שוברים את השגרה, האחד הוא כשרוס מתוודה על נטיותיו המיניות והשני כשהוא מנסה להבין מדוע לזוג גרין אין ילדים.

מיטב שחקני התיאטרון זכו לשחק את מר גרין, בברודוויי היה זה השחקן היהודי אלי וולך ("הטוב הרע והמכוער") ובישראל לפני 17 שנה יוסי גרבר בתיאטרון הקאמרי. בהצגה החגיגית שהתקיימה השבוע בבית ליסין הודה השחקן גדי יגיל על הבמה לציפי פינס על ההזדמנות שנתנה לו לשחק את התפקיד שהוא כל כך רצה.

גדי יגיל ועידו רוזנברג על הבמה. כימיה מופלאה בין השחקנים צילום: כפיר בולוטין

חשוב לזכור שהמחזה עלה לראשונה לפני יותר מ־20 שנה, עידן שבו ההומוסקסואליות זכתה להרבה פחות סובלנות מצד החברה, מה שהופך אותו ברגעים מסוימים למעט מיושן עבור חלק מהקהל.

זו הצגה קאמרית צנועה שתלויה כמעט באופן מלא בשחקנים המבצעים אותה. אפשר היה בקלות לגלוש לדמויות קריקטוריסטיות סטריאוטיפיות, אבל נתן דטנר שביים בדיוק וברגישות, דאג שזה לא יקרה. יש משהו מעט מכני במבנה המחזה, וגם אותו דטנר הצליח לשבור וליצוק לתוכו רגעים יפים.

לתפקיד מר גרין נדרשות יכולות קומיות שיש ליגיל בשפע, אך לא פחות מכך נדרשים האיפוק והיכולת לרסן אותן ולפרוט גם על מיתרי הרגש ויגיל מפליא לעשות זאת ושובה את לב הקהל. הוא מצליח להניח בצד את חזות הצעיר הנצחי שדבקה בו ולהפוך לזקן מכופף ובודד, כזה שלא זורק אוכל ומאמין ש"אין יהודים פייגלעך". לצדו עידו רוזנברג, אחד השחקנים הנפלאים בתיאטרון הישראלי, שמגלם את רוס ברגישות, חף ממניירות. בלי הכימיה החזקה בין השניים העסק לא היה עובד, והחיבוק החם ביניהם הוא רגע בלתי נשכח.

שורה תחתונה:

מבוים בדיוק וברגישות