הנה בא עוד גל גדול

"אני גולש, שאר החברים בלהקה פחות", צוחק שי לנדא, סולן להקת הסרף "גולשי האבן נייר ומספריים", אחת הלהקות העכשוויות שמנגנות סרף־רוק —מוזיקה שלאחרונה זוכה לעדנה על הבמות בארץ. "השם סרף נולד בתחילת שנות השישים עם הגיטריסט דיק דייל (שאחראי על הנעימה הידועה Misirlou מ־1962 שבהמשך ליוותה את הסרט 'ספרות זולה', אולי קטע הסרף המוכר בעולם — א”ב)", מסביר לנדא. "הוא היה גולש וניסה לתרגם את התחושות שלו לצלילים של גיטרה. כל השיווק של המוזיקה הזאת היה דרך גלישה ודרך תמונות של גלישה, אז זה היה מאוד מגניב ובאופנה בארה"ב".

להאזנה לנעימה המוכרת מספרות זולה לחצו כאן

להאזנה לסינגל הבכורה של הדינמיטים לחצו כאן

להאזנה לנעימה של גולשי האבן נייר ומספריים לחצו כאן

גלישה ים־תיכונית

כך הכינוי שדבק במוזיקה הזאת נשאר, "אף על פי שרוב הלהקות ורוב מי ששומע את המוזיקה הזאת לאו דווקא גולש", מסביר לנדא, "אבל זו מוזיקה שמאוד מחוברת לים ולגלים, שאתה יכול לשמוע אותם בהדהודים של הגיטרות". בדיוק באותה התקופה התחיל גם הסרף הווקאלי, דוגמת הביץ' בויז שעשו סרף קצת אחר, דרך השירה. "הם שרו בהרמוניות על כמה הם אוהבים ללכת לים, על גולשות וגולשים וכולי", הוא מרחיב.

קרולינה. עדכון עכשווי לסאונד ישן צילום: טל שחר

אבל הסרף התל־אביבי של להקתו של לנדא ושל להקות כמו "האוריונז" החיפאים או "הדינמיטים" הירושלמים שמוציאים בימים אלו אלבום בכורה, הוא קצת יותר ים־תיכוני, מעין התפתחות של הסאונד שהיה קיים כאן בסיקסטיז ובסבנטיז אצל אריס סאן, צלילי הכרם, צלילי העוד ובכלל במוזיקה המזרחית. "אגב, עכשיו הרבה במיינסטרים הולכים אחורה ועושים איזושהי מחווה עם עדכון מודרני לסאונד הישן", כך לנדא. "הסאונד הזה נכנס אצל ברי סחרוף הרבה, אצל שי צברי, אצל קרולינה או אפילו אצל להקת 'מונטיפיורי' שאמנם עושים מוזיקה איטלקית, אבל לגמרי יש להם סרף".

המוזיקה של לנדא (33) ולהקתו היא אינסטרומנטלית, כלומר ללא שירה, ובכל זאת, שכל אלבום שלהם מספר סיפור ועטיפת האלבום מצוירת ומאוירת בהתאם. "האלבום הראשון שלנו, ‘Danger Beach’, שהקלטנו באופן עצמאי במוסך, הוא אלבום קונספט שמספר על נקודת גלישה סודית באזור תל אביב שנקראת כך, וכל הקטעים נכתבו בהשראת חוויות שעברנו שם ואנחנו מנסים להעביר את החוויות האלה על ידי נגינה".

לא קשה להעביר רגשות בלי מילים?

"לא חייבים להגיד ‘אני אוהב אותך’ בשביל שיבינו שהוא מאוהב, אפשר לנגן יפה. אני יכול לנגן בצורה מפחידה, וזה יעביר רגשות של פחד מגל מפחיד ולאו דווקא להגיד 'אני מפחד ליפול מהגל'. זה עובר גם דרך העטיפה ודרך הסיפור על העטיפה האחורית, אנחנו גם מקשרים את שמות כל השירים לסיפור".

"גולשי האבן נייר ומספריים" (מימין) ו"הדינמיטים". מזכירים גם את אריס סאן צילום: אלעד ברנגה וגל מלניק

כך גם עם אלבומם השני שיצא לפני פחות משנה, שנקרא "כנופיית החרקה", גם הוא אלבום קונספט שמספר על חבורת אופנוענים אמיתית שהיתה בארץ בשנות החמישים והשישים והטילה מורא על אזור גוש דן. "נפגשתי עם חבריה, עם הרוכבים האלה שהיום הם כבר בני 80", מספר לנדא. "הם לא קראו לעצמם כנופיה, אבל הם היו עושים כל מיני פעלולים בעיקר בחולות של חולון וכל הילדים באזור המרכז העריצו אותם בתקופה ההיא. בצד האחורי של האלבום יש תמונות מקוריות של החבורה הזאת".

לעומתם, אלבום הבכורה של להקת "הדינמיטים" שיצא ממש בשבוע שעבר בהחלט מכיל טקסטים, אך גם הם מאופיינים באותה רוח סיקסטיזית סיפורית ונטולת דאגות, ראו ערך שירים כמו בלדת הסרף "לילה בלי ירח על החוף" או "סיפור אהבה בחוף מתחם התחנה", הסינגל הראשון שהוציאה הלהקה לא מזמן.

"המילים לכאורה נראות מאוד פשוטות ומתעסקות בדברים מחיי היומיום — אבל אני מעדיף את הרצינות הפשוטה הזאת", מספר רועי בר טור, סולן ההרכב, הכותב והמלחין. "זו תחושה של רומנטיקה, שירי אהבה שנשמעים כמו אהבת נעורים כזאת, תשוקה שהרבה מאוד אנשים שוכחים ומאבדים במהלך החיים ורוצים להרגיש אותה שוב".

חליפה נוצצת ואלטר אגו

מחר, שלישי, בערב יתקיים במועדון התדר בתל אביב מופע ההשקה של האלבום שבו תתארח כמעט כל סצנת הסרף בארץ, כולל "גולשי האבן נייר ומספריים", הגיטריסט עוזי רמירז, איתמר פינצ'י (סולן להקת "מונטיפיורי") ועוד.

כשהם על הבמה, “הדינמיטים” תמיד בחליפות נוצצות שמתכתבות עם הפיפטיז ומתהדרים בשמות מתאימים. בר טור, למשל, נקרא "דיינמט ג'ו", ועצמון אברהמי, המתופף, נקרא "לואיג'י". מדוע? "זה מאפשר לנו להפריד בין הפרסונות שכולם מכירים ביומיום ולשחרר את המופרעים האמיתיים שאנחנו", הוא מסביר, "אלטר אגו של פרחים איטלקים ניו־יורקים בתחילת הסיקסטיז".

בר טור (41) ניגן בעברו עם צ'ארלי מגירה (גבי אבודרהם, רוקר השוליים המיתולוגי שנפטר לפני שנה וחצי — א”ב), מהבודדים שיצר מוזיקה שכזאת לפני עשר ועשרים שנה. בר טור רואה את מגירה כ"מי שהחיה את סצנת הסרף בארץ אחרי ההתרחשות הלא מתועדת שהיתה בתחילת הסיקסטיז". כן, אי אז היתה פה "סצנה משוגעת של המון להקות שפשוט לא הוקלטו", הוא ממשיך, "המלך של הסרף גיטרה הישראלי היה בצלאל יונגרייז והיו להקות כמו 'הטורפים' ו'דין וכוכבי הלכת' ועוד.

גם אצל “הדינמיטים” העיצוב והוויזואליה על התקליט ועל כרזות ההופעות לוקחים חלק מרכזי. בר טור מסכים איתי שלאחרונה "יש התרחשות, עכשיו נוצר מומנטום לסרף", כך להגדרתו. "אנשים מתעניינים יותר, משחררים יותר ומרשים לעצמם יותר להיות בעניין. מה ש'בום פם' עושים פה כבר 15 שנה היה לזרוע את הזרעים האלה", הוא אומר על אחת הלהקות היותר מוכרות בסצנה, שמשלבת סרף בעולם הרוק הבלקני שלה.

גם המוזיקה של “הדינמיטים” היא מעין שילוב של אותה מוזיקה מזרחית שצמחה בארץ בסבנטיז יחד עם קצת שואו אלביס פרסלי שכזה ותיבול של להקת “הצלליות” (“The Shadows”) הבריטית שעשתה אי אז בסיקסטיז את הז'אנר הזה שהפך לסימן ההיכר של החוף המערבי של ארה"ב.

ומה הקשר של “הדינמיטים” לחוף הים? בכל זאת, ירושלמים. "הכמיהה לים" היא התשובה, "זה הופך למשהו יותר עמוק, הרבה יותר בוער, מבעבע מבפנים", כך בר טור, וזה כנראה סוד הקסם, המוזיקה הפראית הזאת שמעבירה את התחושות של תרבות הנגד מול חברה שמרנית, של חבר'ה צעירים מלאים באנרגיות. מוזיקה שניסתה לחקות את הסאונד של הגלים דרך הרוקנ’רול והתזוזה, אם את הגלים של האוקיינוס ואם את אלה של הים התיכון, "כל אחד לוקח לתרבות שלו, לכן כולם מתחברים רגשית למוזיקה הזאת, היא נוגעת בנפש של כולנו", מסכם בר טור.