משפל למותג בינלאומי בתוך שנה: הקסם שעשתה מיה דבש במוזיאון העיצוב חולון

ואמנם, שנה וחצי לאחר מכן, התפוגגו החששות: אם בשנת 2015 ביקרו במוזיאון כ־32 אלף מבקרים, בשנים 2016 ו־2017 מספר המבקרים כמעט הכפיל את עצמו. בחודש וחצי הראשונים של התערוכה הנוכחית בו — "ז'ה טם רונית אלקבץ" — ביקרו בה 15 אלף מבקרים והיא נבחרה על ידי המגזין "וניטי פייר" כאחת מ־15 התערוכות שחובה לבקר בהן ברחבי העולם בשנת 2018 (עניין שמדגיש את הפער בין האופן שבו המוזיאון נתפס בעולם העיצוב הבינלאומי לבין הכתף הקרה שהוא מקבל לא פעם מסצנת העיצוב המקומית).

דבש. "לא צריך להתמצא בכל תחומי העיסוק שלך, מספיק לעבוד עם האנשים הנכונים" צילום: תומי הרפז

מה הדבר הראשון שעשית כשקיבלת את המינוי הזמני?

"כשראש עיריית חולון, מוטי ששון, קרא לי למשרד שלו ושאל אם אני מוכנה לקבל את המינוי הזמני, היה ברור מתוך הדברים שאני צריכה מהר מאוד להציג תוכנית תערוכות ל־2017, כי הנסיבות יצרו מצב שלא היתה תוכנית כזאת. היתה רק תערוכה אחת שנקבעה מראש — 'מבט על', שעוסקת במשקפיים", אומרת דבש.

"היה לי חשוב לכנס את צוות המוזיאון ולהפוך אותו לוועדה המייעצת שלי, כזו שתבוא מתוך המוזיאון, מתוך הקולגות שלי לעבודה. חשבתי שאלו האנשים שמכירים הכי טוב את המוזיאון ושיכולים באמת לייעץ לגבי מה צריך להיות בו ומה צריך לקרות בו. היה לי גם ברור שאני רוצה שהמוזיאון יעסוק יותר בתרבות עכשווית: עיצוב נמצא בכל דבר, ודרכו אפשר לקרוא את — ולקרוא תיגר על — כל מה שמתרחש סביבנו. זו אפילו חובתו המוסרית לפתוח את עצמו ליוצרים ומחשבות משדות אחרים".

איך מנהלים מוזיאון כשכל כך הרבה תפקידים חשובים בו אינם מאוישים?

"קודם כל, למרות השדרה הניהולית החסרה והתחושה המערערת של חוסר יציבות, זה לא שלא היה אף מנהל. למנכ"ל המדיטק, למשל, היה ממלא מקום עד שמונה דני וייס כמנהל הקבוע, כך שהמשכנו לעבוד. זאת בהחלט היתה תקופה מאתגרת, אבל דווקא כשנוצר ואקום נפתחות הרבה מאוד אפשרויות, ומהרבה בחינות היתה חירות גדולה שאפשרה לנו לערבב את הקלפים מחדש ולעשות שינוי. אני זוכרת שבמסיבת העיתונאים של 'מבט על' העברנו את המסר שהשמועות על מותנו היו מוקדמות. היו מי שהספידו אותנו, שבאו לבדוק אם למוזיאון עוד יש דופק, אבל היה פער גדול מאוד בין איך שזה נראה מבחוץ לבין מה שהיה בפנים. המוזיאון המשיך לתפקד גם ברגעים הקשים יותר".

התערוכה "מבט על", הראשונה שאצרה דבש במוזיאון, הציגה 400 פריטים מאוסף המשקפיים הנדיר של האספן והאופטומטריסט קלוד סמואל, ולצדם גם את הפרשנות של כ־50 מעצבים ישראלים לשאלה "מה הם משקפיים?". הפנייה למספר גדול כל כך של מעצבים מקומיים נתפסה בין היתר כתגובה לביקורת שהושמעה (ועדיין מושמעת) על המוזיאון, על כך שהוא לא מקדם ומציג מספיק את המעצבים המקומיים.

"אני ערה לביקורת הזו, אבל אני עדיין חושבת שהמוזיאון הוא מוזיאון בינלאומי ולא בכל תערוכה יתאפשר להכניס מעצבים ישראלים", אומרת דבש. "כשנכנסתי לתפקיד התחושה שלי היתה שחלף זמן ממושך מדי מאז הצגנו עיצוב ישראלי במוזיאון, ושזה זמן נכון להכניס אליו מעצבים ישראלים. חשבתי שזו דרך טובה לפתוח את סדרת התערוכות שאני אוצרת במוזיאון, ואני חושבת שזה הוכיח את עצמו".

מתוך התערוכה "ז'ה טם רונית אלקבץ" צילום: שי בן אפרים

צילום: תומי הרפז

מה יקרה בעתיד?

"עדיין נשמור על הזהות שלו כמוזיאון בינלאומי, ואני שמחה שגם בתערוכת הקיץ הקרובה תהיה נוכחות מרשימה של מעצבים ישראלים. אבל הדגש על תערוכה מקומית הוא לא רק בפנייה למעצבים שפועלים פה: הוא גם בא לידי ביטוי בהרחבת הקהל, בפנייה לקהלים חדשים שמעולם לא ביקרו במוזיאון. אחת התלונות שאני הכי אוהבת לקבל היא מהקופות של המדיטק, על כך שאנשים מגיעים לקופות ושואלים איפה מוזיאון העיצוב. נכון שצריך לשפר את השילוט, אבל זה נובע מהעובדה שלתערוכה של רונית אלקבץ מגיעים אנשים שמעולם לא היו במוזיאון".

רונית אלקבץ. "כמנהל האמנותי שלומי אלקבץ סיפק נקודת מבט של במאי על עיצוב ועל אופנה" צילום: עדי קפלן

מקהיר לחולון

דבש נולדה בקהיר, מצרים, ועלתה לישראל עם משפחתה כשהיתה בת שלוש וחצי שנים. המשפחה התיישבה לבסוף בקריית ים. דבש בעלת תואר ראשון בספרות מהאוניברסיטה העברית (1974) ובשנת 2016 השלימה תואר שני באמנות ואוצרות באוניברסיטת בן גוריון.

למה הלכת ללמוד ספרות ופילוסופיה?

"זו היתה נטיית הלב שלי: מהרגע שלמדתי לקרוא אני לא זוכרת את עצמי בלי ספר. ספרים תמיד היו החברים הכי טובים שלי, מצאתי בהם נחמה, עד היום אני נרדמת עם ספר ולא מול הטלוויזיה. בתיכון למדתי במגמה ביולוגית והייתי טובה מאוד במתמטיקה, שקרובה באופן החשיבה שלה לפילוסופיה, מה שהוביל אותי ללוגיקה ולתחומים אחרים של פילוסופיה".

צילום: שי בן אפרים

צילום: תומי הרפז

לאחר הלימודים טיילה דבש בעולם במשך שלוש שנים: "הגעתי להודו לפני שכל הישראלים היו שם, טיילתי ביפן, בתאילנד, הגעתי לארצות הברית — שם נולד הבן שלי, בניו אורלינס — ולבסוף חזרתי לארץ". היא התחילה לעבוד כעורכת ספרים פרילאנס, עד שיום אחד נתקלה במודעה שפרסמה הוצאת כנרת, שחיפשה מזכירה.

"נורא רציתי לעבוד בהוצאת ספרים. נפגשתי עם יורם רוז, הבעלים של ההוצאה, שאמר לי, 'תקשיבי, המודעה אמנם פורסמה אבל התפקיד מאויש. מה דעתך לנסות להיות אצלנו עורכת?'. זו היתה אחת מנקודות המפנה המרגשות בחיי: הוא הצליח לראות שם משהו ולתת הזדמנות לאדם חדש. זה מה שהתחיל את כל הקריירה שלי". ארבע שנים וחצי לאחר מכן עברה דבש להוצאת זמורה ביתן, והיתה העורכת של הוצאת דביר במשך שמונה שנים. משם עברה לתפקיד העורכת הראשית של הוצאת מודן, שבו כיהנה במשך שש שנים ("היו סופרים שהוציאו אצלי ספרים בפעם הראשונה, כמו סייד קשוע").

לאחר 18 שנה במו"לות החלה דבש להרגיש תחושת מיצוי, ולדבריה אפילו היה שלב שבו השתעשעה ברעיון לפתוח הוצאת ספרים. הצעה מפתיעה שקיבלה בשנת 2001 להתמנות לעורכת מגזין "בניין ודיור" העבירה אותה מעולם הדו־ממד לעולמות התלת־ממד, והכניסה אותה לעולם העיצוב. "זה היה אתגר גדול ונקודת מפנה מרגשת נוספת, לעבור לעולם כל כך שונה", היא אומרת.

מתוך התערוכה "מבט על". תגובה למבקרים שטענו כי המוזיאון מתמקד יותר מדי בעבודות מחו"ל צילום: שי בן אפרים

צילום: שי בן אפרים

צילום: שי בן אפרים

הכרת את המגזין? מה ידעת על עיצוב?

"ברור שהכרתי את המגזין, מאוד אהבתי עיצוב, זה היה תחום שריתק אותי, שסקרן אותי, אבל אני חושבת שלא הבנתי למה אני נכנסת. יש לי היכולת לקפוץ למים במצבים כאלה, גם אם אני לא יודעת מה העומק של הבריכה. זה משהו שאתה לומד אותו כעורך: אתה לא צריך לדעת הכל. להפך — אתה צריך לדעת מה אתה לא יודע. אתה לא חייב להתמצא בכל התחומים שבהם אתה עוסק אבל אתה צריך לדעת לעבוד עם האנשים הנכונים ולשאול את השאלות הנכונות".

גלית גאון. ניהלה את המוזיאון מאז הקמתו צילום: תומי הרפז

בשנת 2006 עזבה דבש את "בניין ודיור" ובמשך שלוש שנים, במקביל לכתיבתה במוסף "סגנון" של "מעריב", היתה עסוקה במיזמים שונים, בהם שותפות בסטארט־אפ ששמו webook, שאפשר כתיבה משותפת של ספרים. "זו היתה אחת ההרפתקאות הנהדרות שהייתי חלק מהן: היה צריך להגדיר ממה מורכב סיפור כדי להבין איך כותבים סיפור יחד".

בשנת 2009 היא החלה לעבוד במוזיאון העיצוב חולון, כעורכת הראשית שלו. המוזיאון היה אז בהתהוות, ובתפקידה היתה דבש אחראית לכל החומר הכתוב שהמוזיאון מוציא: קטלוגים, מאמרים מוזמנים, אתר האינטרנט שלו וכן הלאה.

באה מהמילה הכתובה

בחודש יוני תיפתח התערוכה השלישית שתאצור דבש במוזיאון: רטרוספקטיבה לסטפן סגמייסטר וג'סיקה וולש — אחד ממשרדי העיצוב הגרפי והמיתוג המובילים בעולם. "זה משרד שהשפיע רבות על מעצבים גרפיים בכל העולם", היא אומרת, "והתערוכה תציג את עבודתם דרך אופן החשיבה המיוחד שמאפיין אותם והעיסוק במושגים כמו אושר או יופי, שהם מושגים לכאורה קלישאתיים ובנאליים, אבל בהתבוננות חדשה לגמרי. הם יודעים לקחת נושאים פשוטים, לא לחשוש מהם, ולהציג אותם באופן מורכב".

חלק נוסף של התערוכה, ששמו "מוכרמוזר", יציג התייחסות של מעצבים ישראלים למושג Uncanny, מונח פרוידיאני המציין תחושה הנוצרת כשאנו נתקלים בתופעות שהן על הגבול בין המדומה לממשי, בין האנושי לזה שאיננו. התערוכה תציג עבודות מקומיות הבוחנות תפיסת מציאות מוכרת אך זרה ומוזרה בעולמות דיגיטליים ורובוטיים ותבחן בניית דימויים ודמויות — פיזיים לצד דיגיטליים — תחת הגדרות של יצירת חומר ומרחב, חברה ופוליטיקה, עבודה ועבדות.

אילו תערוכות מעניין אותך להציג או לאצור?

"השאיפה שלי היא להרחיב את נקודות ההשקה בין עולם העיצוב לתרבות בכלל, לעסוק בהיבטים שונים של תרבות באמצעות עיצוב, לעסוק בתרבות באופן רחב, גם כשאנחנו מדברים על עיצוב".

דני וייס. המינוי סיים את תקופת אי־הוודאות צילום: יח"צ

לא רק דיבור על עיצוב לשם עיצוב?

"אני חושבת שכן, אבל יש פה רצף: תערוכה לא מנותקת ממה שהוצג לפניה או יוצג אחריה. יהיו במוזיאון גם תערוכות של עיצוב לשם עיצוב בדיוק כמו שהיו קודם, ויהיו תערוכות שיפנו לקהל רחב הרבה יותר, אבל גם אלה יציגו פרשנות רחבה יותר. לדוגמה, בתערוכה 'מבט על' סיפרנו את הסיפור של המשקפיים באמצעות תחנות תרבות ולא רק דרך היבטים מקצועיים כמו חומר, טכנולוגיה, צורה או פונקציה.

"דוגמה אחרת היא הבחירה לשתף פעולה בתערוכה של רונית אלקבץ, לצד האוצרת יערה קידר, גם עם שלומי אלקבץ, כמנהל האמנותי של התערוכה. הוא הכניס נקודת מבט של במאי על עיצוב, על תערוכות ועל אופנה. אני חושבת שהשימוש בנקודת מבט אחרת להתבוננות על התחום שבו אתה עוסק הוא מהותי".

עבודה של וולש וסגמייסטר. "התבוננות חדשה במושגים בנאליים כמו אושר ויופי" צילום: Stefan Sagmeister

עבודה של וולש וסגמייסטר צילום: Stefan Sagmeister

עבודה של וולש וסגמייסטר צילום: Stefan Sagmeister

המעצבים הגרפיים וולש וסגמייסטר. יזכו לתערוכה בקרוב במוזיאון צילום: Henry Hargreaves

מה בתפיסה האוצרותית שלך שונה כמי שהגיעה ממילים ולא מדימויים?

"אני חושבת שהאהבה שלי למילים ולעיסוק בהן השפיעה על ההבנה שאם אנחנו רוצים לתת משמעות למה שאנחנו עושים אנחנו צריכים לספר סיפור. את זה אני לוקחת מהספרות: אני מאמינה בצורך של אנשים לשמוע סיפור ובצורך שלנו לספר אותו כדי להצליח לומר את מה שאנחנו רוצים באופן קוהרנטי.

"ולטר בנימין ביכה כבר לפני שנים את השחיקה ביכולת שלנו לספר סיפור בחברה המודרנית. הוא קשר את השחיקה הזו להיעלמות של המלאכות המסורתיות ויצר על ידי כך הקבלה מעניינת בין היעלמותם של מספרי הסיפורים בעידן המודרני להיעלמות המלאכות המסורתיות העוברות מדור לדור".

עם מה חשוב לך שהמבקר יֵצא אחרי ביקור בתערוכה במוזיאון?

"קודם כל חשוב לי שאנשים שמעולם לא היו במוזיאון יצאו בהרגשה שעיצוב לא זר להם; שהם מבינים עוד משהו לגבי עיצוב; שהם עברו מסע כלשהו, שהתחיל בנקודה אחת והסתיים בנקודה אחרת; שהם צברו ידע, העשירו את עולמם; שהם עברו דרך שפעלה על כמה חושים שלהם במקביל.

"התערוכה הנוכחית של רונית אלקבץ לימדה אותי שאפשר לצאת מתערוכה של עיצוב ולחוש התרגשות עצומה. הייתי שמחה לעשות עוד תערוכות שיגרמו לאנשים להתרגש, זה לא דבר של מה בכך. אחד הקולגות שלי אמר לי שרוב תערוכות העיצוב שהוא ראה השפיעו עליו מבחינה לוגית, אבל מעט מאוד מהן גרמו לו להרגיש. אני רוצה שעיצוב יצליח לעשות גם את זה".