לומד מאיירובוט: האיש שילמד אתכם להתמודד עם אמנות ה"ניו מדיה"

“אנשים עדיין לא כל כך יודעים איך לאכול את המושג ‘ניו מדיה’. זה שיח חדש לחלוטין”, אומר המעצב ההתנסותי שראון פז, שתערוכה חדשה שאצר מוצגת בימים אלה בגלריה החברתית במוסררה. “אבל אנחנו חיים בתקופה שבה הטכנולוגיה תופסת מקום כל כך חשוב בחיים – ומה יותר רלוונטי ליצירה של כלי אמנותי?”

פז, ששימש עד השנה שעברה כראש המחלקה לניו מדיה בביה”ס מוסררה ע”ש נגר בירושלים, חווה על בשרו את המהפך בתחום. “כשנכנסתי לתפקיד לפני חמש שנים לא יכולתי להבטיח שום דבר לסטודנטים, חוץ מזה שמדובר בנושא חדשני ומרתק. מאז הכל די התהפך על הראש, ואני מעז להגיד שאנשים יוצאים מהמחלקה לעתיד מובטח כי הם עושים ויודעים דברים שאף אחד אחר לא יודע ולא עושה.

“זה לא רק שהם יודעים לכתוב קוד או לסגור מעגל אלקטרוני”, מסביר פז, “זה עניין של הבנת האינטראקציה בין התחומים והיכולת לייצר חוויה אינטראקטיבית. הם לא רק יוצרים את הציור, הם גם בונים את המכחול. היום לשמחתי לא צריך להיות מלצר ביום ואמן בלילה: אפשר לעסוק בניו מדיה מזווית יצירתית, באמנות, ובמקביל מזווית מפרנסת יותר בהנדסה או בסטרט-אפים”.

סלפי של מישהו אחר

התערוכה שאצר פז, “ללא כותרת” (מוצגת עד ה-26.4), סובבת סביב הרומן ההגותי של רוברט מוסיל “האיש ללא תכונות”. היא מוצגת במסגרת אשכול התערוכות “פוטופואטיקה”, שמתקיים זו השנה השלישית, וכולל תמיד טקסט מכונן כלשהו שמקשר בין התערוכות.

“אנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו מדלגים בין זהויות יומם ולילה”, מנמק פז. “לא מזמן רכשתי איירובוט, הרובוט הראשון שממש מסתובב לנו בין הרגליים. אין לו אמנם עיניים ואף, אבל הוא נותן לנו להציץ בישויות החדשות שיחדרו בקרוב לחיים שלנו. זה מעורר דיון סביב התקשורת בין האדם למכונה, בין חוסר האנושיות שלנו לאנושיות של הרובוטים. בכל השאלות האלה אנחנו מתעסקים במסגרת התערוכה”.

לתערוכה החדשה, הוא מספר, גייס מגוון גדול של יוצרים, שכל אחד מהם מתייחס בצורה שונה לתודעה הטכנולוגית. “ניו מדיה שוברת איזו היררכיה בעולם האמנות – אם מישהו בן 14 היה מגיש עבודה טובה לקול קורא הייתי לוקח אותו. זה חלק מהדמוקרטיזציה שהתחום מביא. הרבה אמנים עושים ניו מדיה ‘בארון’, כי החיבור לעולם האמנות אינו מובן מאליו”.

עבודה של מיה שרבני צילום: מיה מגנט ומיה שרבני

פז אומר ששילב בתערוכה במתכוון גם עבודות שאינן טכנולוגיות במהותן, אלא עוסקות בטכנולוגיה כנושא. “האמניות מיה שרבני ומיה מגנט מציגות פרפורמנס: תא וידוי שאנשים מכניסים אליו את הידיים, והאמניות כותבות עליהן תוך כדי שיחה האשטאגים של נושאי השיחה, כמו קעקוע שמתמצת את הקשר האנושי. יוסף משיח מציג עבודה פשוטה מבחינה טכנית אבל מרתקת מבחינה אנושית: מצלמה שהמבקר לוחץ בה על כפתור והיא מוציאה הדפס של הצילום. אבל במקום הסלפי המוכר היא מוציאה צילום של מישהו אחר שביצע את הפעולה הזו לפני כן. זה מפגש עם האחר דווקא בפעולה שהיא

הסמל המובהק של האני של תקופתנו.

“רון חן מציג עבודה שהיא הכי לואו טק אבל אפקטיבית ביותר – הוא צייר על פרספקס בנות שפגש באפליקציות הכרויות, ועליהן הוא מניח עוד שכבה של פרספקס שקוף. הציור כולו מוצג בצורה של מסך הסמרטפון על שולחן סלוני. זה נותן יחס מאד אישי ואינטימי לנשים שהוא פגש במרחב הוירטואלי, ומצד שני הוא ‘כולא’ אותן במרחב של הסמרטפון”.

ניצנים דיגיטליים

פז (41) הוא בוגר המכון הטכנולוגי בחולון ומכון סנדברג באמסטרדם. יחד עם צביקה מרקפלד הוא עומד בראש ForReal Team – סטודיו העוסק בפיתוח חוויות פיזיות ודיגיטליות בארץ ובעולם. התערוכה, כך מקווה פז, היא ניצן ראשון למהלך אותו הוא מנסה לקדם של פתיחת גלריה שתוקדש לניו מדיה בלבד.

“תמיד יש חשש של מה ומי ומו, אבל לתחושתי זה הולך לקרות, זה מבשיל לכיוון הזה. אם לפני כמה שנים תוך שתיים־שלוש תערוכות הייתי מסיים להציג את כל האמנים בתחום, היום הרבה אמנים זולגים לכיוון הזה”.