חמי רודנר: "נס שיש פה בכלל רוק"
בגיל 53 רודנר הוא "איש משפחה בורגני שיש לו משכנתא לשלם". ובכל זאת, הוא והלהקה שלו איפה הילד מופיעים בלי הפסקה בפני כל מי שמתגעגע לרוקנ’רול של שנות התשעים, ולא אכפת לו שהם לא במיינסטרים
“התמזל מזלנו לכתוב שירים שנשארו, באמת”, אומר המוזיקאי חמי רודנר, סולן להקת איפה הילד, “אתה מבין איזה מזל זה רק אחרי רבע מאה”.
רודנר, שלהקתו הוותיקה עמוסה מתמיד בהופעות דווקא בחודשים האחרונים, מתכוון לשירים כמו “נפלת חזק”, “מה שעובר עליי” או “לבן בחלום שחור”, שעד היום נחשבים להמנוני רוק, אולי גם בזכות העובדה שלא הרבה שירי רוק נצחיים אחרים נולדו בזמן שחלף.
אביב גפן נהיה פופי, עידן רייכל ועומר אדם שולטים בפלייליסטים. לאן נעלם הרוק?
“אני חושב שהרוק נמצא היום במקום הנכון לו. אף פעם לא חשבתי שהרוק יכול להיות באמת חלק מהמיינסטרים בישראל, גם לא בניינטיז. בעצם צריך להתייחס בהקשר הזה לשלושת רבעי הכוס המלאה ולהבין כמה שזה נס ופלא שבכלל יש פה במדינת ישראל דבר כזה שנקרא רוק. ולא רק שיש, הוא גם פקטור, שמשמיעים אותו ברדיו כדבר יומיומי”.
ואיך זה שלא מצטרפות להקות גדולות חדשות לעולם הרוק?
“אל תשכח שהכל נהיה נורא נישתי, היום יש מלא פסטיבלים. יש אינדינגב, שמבחינתם אנחנו בכלל מיינסטרים, ויש פסטיבל התמר שמבחינתם אנחנו יותר מדי אינדי. אז ההפך, צריך למצוא מקום בשבילנו, בשביל הדור שלנו, להגיד או.קיי, בואו גם אנחנו נעשה את הנישה שלנו”.
רודנר וחברי איפה הילד. "אנחנו מנגנים הרבה יותר טוב מפעם" צילום: אלכס פרגמנט והמקום הזה הוא פסטיבל “מגבירים את הלילה” שיתקיים ביום רביעי 4 באפריל בלייב פארק שבראשון לציון, שבמסגרתו יופיעו בזה אחר זה מוניקה סקס, רמי פורטיס, מופע הארנבות של ד”ר קספר, תערובת אסקוט, ג’ירפות, רוקפור שיארחו את קורין אלאל ועוד ועוד. “היוזמה של הפסטיבל היא של יעל מרגלית והמון ווליום”, כך רודנר. “אני תמיד אומר בהופעות שלי ‘מרגלית יעל - פרס ישראל’. בכוח האהבה למוזיקה ולאנשים המשרד שלה מחזיק את הרוק מעל המים, גם בתקופות שהיו פשוט מדבר, כמו בתחילת שנות האלפיים”.
חמי רודנר צילום: אלכס פרגמנט בהופעה הם יארחו את דנה ברגר, חברתם מהתקופה שבה המוזיקה שיצאה מרחוב שינקין שלטה במצעדים. “היינו הרבה חבר’ה מלהקות שונות שהלכו והתפתחו אחרי זה כאמנים”, הוא נזכר, “יצאנו ביחד והתמסטלנו יחד. היינו מן חבורה כזאת של אנשים צעירים והפוכים”. הם “חברים יותר מ 25 שנה”, והיום זה הכי טבעי בשבילם לנגן יחד, כך מספר רודנר, כבר בן 53, ואכן הוא ושאר המוזיקאים מהתקופה מארחים זה את זה הרבה על הבמות בהופעות שונות, סגורות ופתוחות.
איפה הילד, שהתפרקו ב־1998, התאחדו ב־2008. בשנה שעברה הוציאו אלבום שישי ולא מזמן סיימו סבב הופעות ענק יחד עם מוניקה סקס, כולו היו סולד אאוט, וממש בסופ”ש האחרון הופיעו בפסטיבל רוק פתאל 6 באילת, גם אליו נמכרו כל הכרטיסים מראש. “יש באמת שפע הופעות, ובשביל להקת רוק ישראלית זה המון”, הוא אומר. “בכלל, האלבום האחרון שלנו הביא לנו הרבה ברכה, חיבר אותנו. אני חושב שאנחנו מנגנים הרבה יותר טוב מאיך שניגנו בניינטיז ויותר כיף לנו זה עם זה, יש פחות ענייני אגו”.
מה ההבדל בין חמי אז לחמי היום?
“כבר אין שיער, לפני שבועיים הסתפרתי", הוא צוחק. "ההבדל הוא שאני איש משפחה בורגני שיש לו משכנתא לשלם וצריך להביא ולהחזיר את הילדים מחוגים ואני קם כל יום בבוקר לדאבוני הרב. המוזיקה היא המקום שבו אני חוזר להיות טינאייג’ר”.
רודנר עם איפה הילד בשנות ה־90. "היינו חלק מחבורה של צעירים הפוכים" צילום: ורדי כהנא עוד מופע מעניין של איפה הילד יתקיים בערב יום ראשון הקרוב (18.3) במועדון האוזן בר בתל אביב: “נדיר באוזן - חוזרים ל־B Sides" - ערב שכולו יוקדש לשירים הנדירים שחברי הלהקה מתגעגעים אליהם ולא ביצעו זמן רב, כי הופעות לרוב מכילות את המוכר והאהוב. שירים כמו “לאן לאן”, “מסמרים חלודים”, “כולם רוצים חבר”, “הבלדה על פגום” ועוד. מה שנקרא - למעריצים הכבדים. “זה משהו שבא מהחבר’ה בעמוד הרשמי בפייסבוק, כותבים לנו ‘למה אתם לא עושים את השיר הזה’ ו’למה לא עשיתם את השיר ההוא’, אז אמרנו יאללה, בדיוק בשבילכם", אומר רודנר. "זה גם בשבילנו, להרגיש באצבעות את השירים הישנים והקצת שכוחים האלה, שירים שיש בהם משהו יותר אדג’י. זה גם מקום קטן כך שזה מופע בוטיק”.
כשאביב גפן למשל עושה מופע זה לרוב קורה בהיכל עצום.
“אביב הוא הרבה יותר מצליח מאיתנו. אנחנו יודעים את המידות שלנו, אנחנו להקה של בארבי מלא בהופעות הרגילות ושל הופעות בוטיק שעושים באוזן. גם במופעים גדולים שאנחנו עושים, באירועים של אלף ואלפיים איש, אני תמיד אוהב להיות קרוב".
במקביל להופעות רודנר גם מלמד לפרנסתו בבית הספר למוזיקה "מזמור" ועובד על אלבום סולו חדש, השישי במספר, שיהיה, לדבריו, אלבום אלקטרוני "מאוד פוליטי ונושך". הוא גם מופיע המון עם חומרי הסולו שלו, בהופעות אקוסטיות: “שלוש פעמים בחודש נוסע עם הגיטרה לאיזה מקום מרוחק, ונותן שעה וחצי מהשירים שלי. אני חייב את שני הדברים: הרעש והכאסח וגם העדין ואינטימי”.
