דני פרווה: בחדש של רובס אין מספיק שירים טובים

“מנגינה מפוחדת”, השיר הפותח את האלבום, מביא איתו אלגנטיות, חוכמה, נועם ובעיקר הבטחה להמשך. הוא מתחיל בתזמור קרקסי שמהר מאוד הופך למציאותי ומרגש, שמתפתח ומתפתח עד שהפזמון ממש מתפוצץ מוזיקלית, בוער בהתאם לטקסט. התחושה המבטיחה הזאת, יחד עם ההיכרות המוקדמת עם “מוקפת באור” שיצא כסינגל ויגיע בהמשך, גורמת לנשימת רווחה, של הנה מגיע רובס קלאסי ומתוזמר שיהיה כיף לצלול בו. אלא שהתחושה הזו לא תופסת לכל אורך האלבום.

דני רובס צילום: Ofer Hajayov

מיד אחריו יגיע “פירורים” שבו שכבות של גיטרות פורטות כמו שרובס אוהב. שיר להקה עם פזמון נעים, מרגש אבל לא מספיק. אין קשר מוזיקלי ברור בינו לבין השיר שלפניו או זה שיגיע מיד אחריו, “ערב כלולות” שכתבה דורית רביניאן, המתכתב עם “האמנם” של לאה גולדברג. שיר שמביא איתו רוח ערבית־אתנית שרובס חשב אותה אולי לאופנתית, אבל לא בדיוק קולעת לאלבום.

“אי של הבנה” הוא שיר בינוני עם טקסט בינוני. שורות של מטאפורות שכאילו מזכירות לנו שלא כל הנוצץ זהב. זה שיר לא עמוק מספיק וכמוהו גם “אמילי” שמספר על בחורה ללא מנוחה שנעה מפה לשם. לעומת שני השירים הקצביים והסתמיים האלה, “מוקפת באור” הוא שיר פנטסטי, כבד ומלא חשיבות. הטוב באלבום. תזמור שיושב בול על הטקסט שנכתב לאמו של רובס ועל הלחן המקורי. כל זה במקביל לגיטרות ולבס מהדהדים ולמקהלה הנהדרת. רובס במיטבו. שיר שלא נמאס ממנו גם אחרי אינספור שמיעות.

אלא שאחריו שוב חוזרים לבינוניות. “אם לא תחבקי אותי עכשיו” הלהקתי לא חכם מספיק ובוודאי שלא מרגש. לעומתו,”שוב ושוב ושוב” מחזיר אותנו לתזמור היפה שבא ונעלם לאורך האלבום. לאט לאט מתגלה טקסט מכשף המתכתב בחוכמה עם התזמור המלווה. עצמתי עיניים ושמעתי את רובס טורף את השיר בגעגוע.

אחריו “סבנטיז”, עוד שיר מיותר. שיר להקה, רוק רך, הבית הראשון בכוונה בסאונד סבנטיזי שמתכתב וקורץ לשני האלבומים הראשונים של רובס, הנפלאים כל כך. רק שחבל כי השיר עצמו לא מספיק טוב. השיר הסוגר, “לקראת”, שוב לא קשור לזה השמח לפניו. זהו שיר פסנתר אינטימי שמתפתח לפזמון עם תזמור שצועק לבכות.

אפשר לחלק את האלבום לשירי געגועים על זיכרונות ועל אנשים עם סיפורי חיים קטנים, כמו שרובס יודע לעשות, לצד שירי סתם שפשוט מעבירים את הזמן. הדילוגים האלה בין שפע של עושר יצירתי ומוזיקלי לבין סתמיות מעט אכזבו.