סרט: כור היתוך

הסיפור הקשה הזה מעיד על כוחם של המפיקים והאולפנים, שלא תמיד מבינים את החזון של הבמאים שעובדים עבורם. דמיינו מצב שבו המפיקים של "2001: אודיסיאה בחלל" או "המפגש" מתייחסים בביטול ליצירות האלה ומחליטים לגנוז אותן? מצד אחר, עם כל האכזבה מכך שהסרט לא מגיע לבתי הקולנוע, יכול להיות שלנו בישראל היה מזל: הנה אנחנו מקבלים את הסרט בזמן אמת יחד עם שאר העולם, גם במדינה שבה מפיצים מקומיים כל כך ממהרים לגנוז סרטי מדע בדיוני. "הכחדה", אגב, מצטרף בנטפליקס ל"בהיר" של דיוויד אייר, ל"אילם" של דנקן ג'ונס ולסדרה "פחמן משודרג", שעלו בשבועות האחרונים — כולם יצירות מד"ב פגומות אבל עם חזון ויזואלי מעניין.

נטלי פורטמן מתוך הסרט צילום: איי פי

הכי קרוב לטרקובסקי

"אקס מכינה" (2015), סרט הביכורים המבריק של גרלנד כבמאי, הפך אותו לאחד היוצרים המחוזרים בהוליווד. ואכן גרלנד — שהתחיל את דרכו כסופר מצליח ("החוף") ואז כתסריטאי בסרטיו של דני בויל ("החוף", "28 יום אחרי" ו"שמש") — קיבל מפרמאונט את המשימה לעבד את "הכחדה", הספר הראשון בטרילוגיית המד"ב של ג'ף ונדרמיר. גרלנד שינה את הספר באופן משמעותי, וכעת כבר לא בטוח שנזכה לראות את ספרי ההמשך נהפכים לסרטים.

היו כמה וכמה יוצרים אמריקאים שדיברו על הרצון שלהם לביים גרסה הוליוודית ל"סטאלקר", יצירת המופת המדע־בדיונית הפילוסופית של הבמאי הסובייטי אנדריי טרקובסקי. ובכן, אפשר להפסיק לנסות: "הכחדה" הוא הדבר הכי קרוב ל"סטאלקר" שסרט הוליוודי יכול להגיע אליו. ללא הפיוט, אבל עם לא מעט חידתיות עלילתית (הספר המקורי דווקא הושפע יותר מ"סולאריס", סרט מדע בדיוני אחר של טרקובסקי). בעתיד, מטאור שמתרסק על כדור הארץ יוצר אזור מכוסה כיפה נוזלית צבעונית שקורים בו דברים משונים. כל היחידות הצבאיות שנשלחו לאזור כדי לחקור אותו לא חזרו. עכשיו מנסים טקטיקה אחרת: לשלוח פנימה חמש נשים, מדעניות, בתקווה שהן יצליחו במקום שבו הלוחמים הגברים נכשלו. אחת מהן, בגילומה של נטלי פורטמן, היא ביולוגית המתמחה בתאים סרטניים, בעלת עבר קרבי, שרוצה להבין מה קרה לבן זוגה, אחד החיילים שנשלחו לאזור. מכאן הסרט נודד לשלושה נתיבים: האחד של סרט אימה ומפלצות סטנדרטי, שבו הגיבורות נלחמות ביצורים משונים למדי; השני, סרט אימה פסיכולוגי, שבו יהיה עליהן להתמודד מול האימה עצמה, וזו מול זו; ובשלישי זהו סרט מדע בדיוני ששם דגש על המדע ונהפך בהדרגה לטריפ ויזואלי על יצור חוצני נטול רצון או צורה, שמשחק עם הדנ"א על כדור הארץ.

ערבול של ז'אנרים

"הכחדה" נע בין רגעים צפויים ונדושים לרעיונות ויזואליים נהדרים ומקוריים, אבל התבונה התסריטאית שבו נחשפת כשאנחנו מתחילים להבין שהסרט עצמו מתנהג כמו האורגניזמים בתוך האזור המוקף.

הביולוגית מגלה שהדבר הזה שהגיע אל כדור הארץ לוקח את הדנ"א של כל הדברים החיים, מערבל אותו ויוצר הכלאות בין כל היצורים שנמצאים איתו במגע, בשטח הולך ומתרחב. כך קורה גם לסרט: קחו את הדנ"א של כל סרטי האימה והמד"ב שאתם מכירים וערבבו ביניהם — גיבורות נשים במקום גברים, שמורת טבע על כדור הארץ במקום יער על כוכב אחר, קלישאות אימה לצד הברקות, ומפלצות שמעוררות את סקרנות הגיבורות לא פחות מאשר את הפחד. ההברקות שבסרט, וגם ההרמה לקראת סרטי המשך אפשריים, הופכות את "הכחדה" לסרט שכדאי לראות, ואת גרלנד לבמאי שכדאי להכיר.