תיק 4000: שחיתות או מדיניות

המבנה המשפטי של השוחד בתיק בזק הוא ייחודי ביותר. בצדה האחד של המשוואה נמצא בנימין נתניהו שנתן לכאורה הטבות רגולטוריות לבזק בשווי של כמיליארד שקל. מהצד השני נמצא שאול אלוביץ שנתן בתמורה טובת הנאה לנתניהו בדמות סיקור חיובי באתר וואלה. בעבירת השוחד הקלאסית, טובת ההנאה היא מוחשית יותר – כסף, סיגרים ושאר פינוקים חומריים. נדמה שאין תקדים בהיסטוריה הפלילית לכך שסיקור חיובי ניתן כשוחד.

בעיה דומה מתעצמת גם אל מול הנתינה של נתניהו, הרגולציה מול בזק. גם הרגולציה וגם הסיקור החיובי הם קטגוריות מעולם שיקול הדעת. רגולציה היא תוצר של מדיניות ומדיניות היא תוצר שיקול הדעת של הרשות המבצעת. סיקור חיובי, גם הוא ביטוי למדיניות תקשורתית שרשאי כלי תקשורת לאמץ. ככל שהרגולציה פוגעת יותר באינטרס הציבורי, וככל שטובת ההנאה מנגד היא מוחשית יותר – קל יותר להסיק דיל מושחת ולגבשו כעבירת שוחד. קשה יותר, כששני צדי המשוואה הם תוצרי שיקול דעת.

לכן, מרכז התיק טמון ביכולתה של התביעה להוכיח זיקה ומודעות מושחתים של נתניהו ואלוביץ'. מבחינה רעיונית ומשפטית, אין מניעה להגיש אישום על עסקת שוחד של רגולציה תמורת סיקור חיובי. אבל בגלל שרגולציה וסיקור עשויים להיות תוצרים לגיטימיים, נדרשת עוצמה חזקה במיוחד להוכחת הקשר שעיוות את שני צדי המשוואה. זו אחת הסיבות המרכזיות לריבוי עדי המדינה. ועדי המדינה אינם כוללים את שני שותפי הקשר נתניהו ואלוביץ' שמתעקשים, בינתיים, על ניקיון שיקול הדעת שהפעילו.

לכן דרכי הפעלת שיקול הדעת – ברגולציה ובסיקור – ייבחנו במשפט, אם יוגש כתב אישום. שופטי בג"ץ למשל רמזו על שיקול הדעת הבעייתי של נתניהו בהפרדת חטיבת החדשות מהתאגיד. ההקשר כאן אינו פלילי, אלא חוקתי, אבל נפנוף במלים "מדיניות", "סמכות" ואפילו "חוק" לא מנעו מהשופטים להרים את הפרגוד ולתהות לגבי הפעלת שיקול הדעת. גם אם לא יפסלו את החוק שקורע מהתאגיד את חטיבת החדשות, הם בהחלט ביטאו את מורת רוחם מהמהלך.

צריך להפיל את החומה

במשפט פלילי, להבדיל מבג"ץ, ניתן לחקור לפרטיו את הפעלת שיקול הדעת ולתרגם את מורת הרוח להרשעה. כך ניתן להכריע האם שיקול דעתם של נתניהו ואלוביץ להיטיב זה עם זה, ברגולציה ובסיקור, מקורם בדיל מושחת או בהחלטות ענייניות.

כאן גדולה חשיבותם של עדי המדינה שמצופה מהם לשבור את טענת שיקול הדעת הענייני ולהפיל את החומה שמגוננת על נתניהו ואלוביץ'. יחצ"נים נוהגים להתקשר למערכות תקשורת ולבקש להכניס אייטמים מחמיאים ללקוח ולהוציא שליליים. אבל אם ניר חפץ יעיד שהטלפונים שלו למערכת וואלה כללו גם מסרים מסוג 'אל תשכחו מה אנחנו נותנים לבזק במשרד התקשורת', הוא יקרב את האש לנתניהו. ואם אילן ישועה יאשר זאת ומסרוני שרה-איריס יחזקו, יצטברו ראיות שינעלו את הצדדים לקשר הפסול. וחפץ יכול גם להעיד מתוקף קרבתו לבני הזוג נתניהו על רקימת הדיל. הבעיה אצל חפץ היא שהמוניטין שלו כשקרן התקיים בו עוד לפני שהפך לעד מדינה, והשילוב הזה לא מבשר טובות למי שמחפש את האמת.

עד המדינה השני שלמה פילבר מונה כדי להסיט את מדיניות משרד התקשורת לטובת נתניהו ואלוביץ. הבעיה היא שמדיניות ניתן לשווק גם בצורה עניינית. כשטען נגד ביטול ההפרדה המבנית, הודה פילבר שהוא משאיר לאלוביץ' יותר כסף על חשבון הציבור, אבל הכסף הזה יושקע בתשתיות שישרתו את אותו הציבור. במשפט פלילי ניתן לשאול עד כמה, כרגולטור, הוא באמת מסמר את אלוביץ' לטובת השקעות אלה ולא למשיכת דיבידנד.

סיכויי הרשעה גבוהים

עצם מינויו של פילבר יוצר עננה. נתניהו הנחית מקורב נטול כישורים מקצועיים לתפקיד מנכ"ל משרד התקשורת כדי להפוך את הכיוון אליו הובילה השדרה המקצועית במשרד. לכאורה מותר לו ‑ הוא ראש הממשלה ושר התקשורת. אבל כאשר על הגיבוי המקצועי לשינוי מופקד אדם כפילבר, מותר לחשוד במניעים ובאופן הפעלת שיקול הדעת המקצועי. ממשלת נתניהו מקדמת את עקרון המשילות על ידי הגדלת שליטתה במינויים בשירות הציבורי. פילבר הוא הוכחה טובה לסכנות הנשקפות ממגמה זו.

טיבה של המדיניות הממשלתית והלגיטימיות של הסיקור אינם הכרחיים להוכחת עבירת השוחד. מספיק שאיש הציבור, במסגרת מילוי תפקידו, היה מודע לקשר הדדי מושחת, אפילו שלא יצא לפועל ואפילו שצדי המשוואה היו לגיטימיים. אהוד אולמרט הורשע בהפרת אמונים בפרשת מרכז ההשקעות וראש עיריית רמת גן צבי בר הורשע בקבלת שוחד, למרות שלא נטען שפעולותיהם עמדו בניגוד לאינטרס הציבורי ואולי אפילו שירתו אותו. די בקשר האישי הפסול עם בעלי העניין כדי להרשיעם.

ריבוי עדי המדינה נועד להבטיח תיק בעל סיכויי הרשעה גבוהים ביותר. מוטב לשלם מחיר גבוה לעדי המדינה מאשר את מחיר הזיכוי האפשרי בתיק, במיוחד כשמדובר בראש ממשלה. ואז גם לא יוותרו על אף ראיה, אפילו במחירים הגבוהים שצריך לשלם בדרך. המחיר המדאיג יותר הוא בפגיעה הקשה בזכויות חשודים ועצורים שכפופים למדיניות מעצרים קשוחה וללחצים כבדים, כלכליים ונפשיים, כדי שיהפכו לעדים פוטנציאליים.