איזה הוא גיבור - החושף את חולשתו
דמאר דהרוזן סוחב את טורונטו ראפטורס לאחת מהעונות המוצלחות ביותר בהיסטוריה שלה והוא עושה זאת תוך כדי שהוא מתמודד עם דיכאון וחרדות, שהוא לא מסתיר. להיפך - כדי להתמודד עם מצבו ולעזור לאחרים במצבו, הוא יוצא מאזור הנוחות שלו ומדבר על הכל בפתיחות
דמאר דהרוזן, כוכב טורונטו רפטורס, גדל בקומפטון, לוס אנג'לס, בתקופה בה כנופיית Poccet Hood Compton Crips שלטה באזור. כפועל יוצא מהסביבה הזו, ילדותו מלאה בסיפורי זוועה על ירי ופשע ברחובות.
כנער דמאר כבר היה מטביע על גברים בוגרים בשכונה צילום: רויטרס
אחד מהזיכרונות הראשונים שלו הוא ההלוויה של דודו, קווין, חבר כנופיית ה-CRIPS שנורה בליבו על ידי חברי כנופייה יריבה. בכתבה ל-ESPN דהרוזרן אומר ש"זו היתה אחת מהלוויות הכי גדולות שהיו בשכונה, כמו תהלוכה".
הוא גם זוכר את התחושה בהלוויות מילדותו. "תחושה מבחילה של ציפייה שמשהו יקרה". הוא היה בעשרות הלוויות - שחלקן "פוצצו" על ידי חברי כנופייה יריבה, שנסעו לידה וירו לעבר המשתתפים בה. דמאר היה בהלוויות של חברי משפחה, חברים ו"בכירים" בקהילה. וביום האחרון של 2008, כמה חודשים לפני שנבחר בדראפט, חברו הטוב שהגדיר כאחיו (דמאר בן בודד) נרצח בגלל ריב שהתפתח ממשחק קוביות. "אני מאשים את עצמי על כך" אמר דמאר, שחיכה שחברו, דביאן צ'יילדס, יגיע לביתו כדי שהשניים ילכו למסיבה. "פשוט הייתי צריך לבוא לקחת אותו". להלוויה של צ'יילדס לא הצליח ללכת. "התחושה הנוראית הזו היתה חזקה מאי פעם" אמר דמאר ל-ESPN: "הייתי ביותר מדי הלוויות. אני לא זר לכאב, זה מה שעשה אותי".
הכאב עשה אותו, אך גם משפחה גרעינית קטנה ומלוכדת. אביו, פרנק היה שחקן פוטבול לשעבר ולימד אותו כדורסל. הוא לקח אותו למגרשים ברחבי לוס אנג'לס כדי שילמד את המשחק במגרשים שכמה מגדולי שחקני ה-NBA למדו עליהם את המשחק. אימו, דיאן, היתה מגיעה למשחקים בשכונה וצועקת "מאני!" בכל פעם שקלע. התמיכה שהוא קיבל מהם סייעה לו להגיע לקולג'. אביו היה קשוח - והוציא אותי לאימונים מוקדם בבוקר בסופי שבוע. הוא היה מקשה עליו במשחקים 1 על 1 ומקניט אותו כדי ש"תצא ממנו כל הרכרוכיות". כנער דמאר כבר היה מטביע על גברים בוגרים בשכונה.
דהרוזן המשיך לשחק גם לאחר שפרנק סבל משיתוק שנבע משבץ שחטף. דמאר המשיך לשחק גם כשאימו סבלה מזאבת, מחלת אוטואימונית כרונית שפוגעת ומכאיבה בכל מערכות הגוף. "אנשים שואלים אותי מה הייתי עושה בלי כדורסל ואני באמת שלא יודע", אמר דהרוזן בפודקאסט של אדריאן ווז'נרובסקי. "פשוט לא היתה לי אופציה אחרת".
בקולג', USC, אוניברסיטה שאינה רחוקה מביתו, דמאר "לא היה יכול להתערבב" עם התלמידים האחרים שהגיעו ממעמד אחר. בשנתו הראשונה בטורונטו כמעט ולא דיבר עם חבריו לקבוצה. "אני לא כזה, מישהו שנפתח ומדבר עם אנשים", אמר דהרוזן לווז'נרובסקי. "אבל אני כן מנהיג על ידי דוגמה. אני מגיע ראשון לחדר כושר, מגיע ראשון לאולם. זורק לסל מהבוקר". הוא גם מצלם כל אימון שלו ובודק כל החמצה, איבוד כדור, מסירה גרועה. מכל משחק וכל אימון. מדי שנה, בקיץ, הוסיף אלמנט למשחק שלו. יכולות כדרור טובות יותר, זריקה ביד שמאל (בקיץ 2014 עשה הכל ביד שמאל, כולל ללמד את בתו הגדולה לכתוב ביד שמאל), מסירות, זריקות משלוש. מדי שנה הוא משתפר באלמנט שעבד עליו (השנה שיפר את האחוזים שלו מהשלוש מ-26% ל-33%).
לא מעוניין לעזוב
כדורסל תמיד היה לו. כבר בעונתו השנייה ב-NBA, אחרי שנבחר תשיעי בדראפט 2009, הוא נהפך לסקורר מוביל בקבוצה הקנדית שלו. אולי המקום הכי רחוק ב-NBA מקומפטון. אבל הוא התאהב במקום. הוא לא מעוניין לעזוב. המשא ומתן על חידוש החוזה שלו ב-2016 היה חסר אירועים. הוא רוצה להיות שחקן הרפטורס הגדול בהיסטוריה. הוא רוצה להוביל את הקבוצה לאליפות.
במקביל, נראה שהוא מלווה את הוריו בדרכם האחרונה. אביו סובל מבעיות כליות. אימו גוססת גם כן בגלל מחלה. דמאר טס מספר פעמים ללוס אנג'לס העונה כדי לטפל בהם.
דמאר איש משפחה. לו ולארוסתו יש שתי בנות, הן חיות חיים מצוינים בקנדה. את הוריו העביר לשכונה טובה. ב-2017 הרוויח 31.6 מיליון דולר (חלק מחוזה בשווי 139 מיליון דולר לחמש שנים עם טורונטו). הוא אולסטאר עם חוזי חסות בשווי 5 מיליון דולר בשנה. חייו הם ניצחון ענק של ילד שבחייו הלא ארוכים חווה יותר סבל מרוב המבוגרים בעולם המערבי. ולכן זה אולי קצת מפתיע, שאיש כל כך חי, חיוני, ממוקד ומוצלח - סובל ממחלה נוראית בעצמו: דיכאון.
"זה אחד מהדברים האלה, שלא משנה עד כמה בלתי שביר אתה נראה, אנחנו כולנו בני אדם בסופו של דבר" אמר האולסטאר בן ה-28 לעיתון "טורונטו סטאר". "לכולנו יש רגשות. ולפעמיים זה מרגיש שכל העולם נמצא עלייך". דהרוזן מקבל טיפול כדי להתמודד עם דיכאונות וחרדות שהוא סובל מהם תקופה ארוכה.
"לפעמיים הדיכאון מנצח אותי", כתב בטוויטר בערב האולסטאר, שנערך בלוס אנג'לס.
בטוויטר כיבדו את ההכרזה של דהרוזן. בטורונטו סטאר שאלו לגביה. "יש לי לילות" אמר דהרוזן לעיתון הקנדי. "תמיד הייתי כזה. גם כשהייתי צעיר יותר, אבל אני חושב שמשם מגיעה ההתנהגות שלי. אני שקט, ואם אתה לא מכיר אותי, אני מעט מרוחק. בחלל הפרטי שלי. אמא שלי תמיד אמרה לי ש'אסור לצחוק על אנשים כי אתה לא יודע מה הם עוברים'. מאז, גם כילד, אף פעם לא צחקתי על אף אחד. אני מתייחס לכולם כשווים...". דהרוזן דיבר ב"סטאר" על הילדות הקשה שלו. על חברים שנהפכו לנרקומנים, אנשים שהכיר שהתמכרו לאלכוהול ועל המוות שנוכח בחייו מהרגע שהוא זוכר. "אף פעם לא שתיתי אלכוהול בחיי" אמר דהרוזר. "ראיתי כל כך הרבה אנשים שהורסים את החיים שלהם עם שתייה בילדותי. אנשים ששתו כדי לשכוח את כל הבעיות שלהם".
דהרוזן לא שותה כדי לשכוח את הבעיות שלו. ההפך. בניגוד גמור למה שהוא עושה בדרך כלל, הוא פותח אותם כדי שכולם יראו. "בגילי עכשיו אני יודע כמה אנשים עוברים את זה. והיה לי חשוב לעלות את הנושא הזה לכותרת. שאנשים במצבי יוכלו להגיד, 'תראו, הוא עובר את כל זה ועדיין מוצלח'. אני בסדר עם זה. זה מה שאני רוצה".
עדיין קיימת סטיגמה בכל הקשור לבעיות בריאות מנטלית, אבל בזכות אנשים כגון דהרוזן, הסטיגמה הזו נמחקת. הוא הולך נגד הטבע שלו כדי לעלות את הבעיה לפני השטח, באחת מהעונות הטובות ביותר של קבוצתו. וזה לא הופך אותו לחלש יותר או חשוף יותר. ההפך. נראה שזה רק מחזק אותו לקראת פלייאוף קריטי לקריירה שלו. לחיים שלו.
