תקציב רב שנתי, גם למערכת הבריאות

בשיתוף מערכת זירת הבריאות

מערכת הבריאות בישראל היא מערכת איכותית ומקצועית. יש בה אנשים מעולים, מסורים ואכפתיים. יחד עם זאת, היא מורכבת, מגוונת ועתירת דילמות. כל הסוגיות והקשיים בהקשר של מערכת הבריאות מתכנסים למעשה לשלושה אתגרים אסטרטגיים מרכזיים.

האתגר הראשון והמשמעותי ביותר נוגע לחוסר תקצוב נאות של מערכת הבריאות. לכך יש השפעה ישירה על פעילות מוסדות הבריאות – קופות החולים ובתי החולים, ובעיקר על מצבו של האזרח הפשוט. הבריאות חשובה לכולנו ומדורגת אצל כל אחד מאיתנו במקום גבוה ביותר, גם ברמה האישית וגם בזו המשפחתית - אולם משום מה זה לא מתורגם לרמה הלאומית. העובדה כי ההשקעה הלאומית לבריאות - המתבטאת באחוז התוצר הלאומי המוקדש לבריאות - קטנה משמעותית מהמדינות המפותחות ומראה כי סדר העדיפות הלאומי שונה לגמרי מסדר העדיפות האישי של האזרחים. גם התקשורת, שיכולתה להשפיע על מהלכים לאומיים מוכחת, לא מצליחה לחולל שינוי של ממש. בכל יום אנחנו קוראים בתקשורת המסורתית ובמדיה החברתית על נושאי בריאות מגוונים, אך זה לא מתורגם לכוח פוליטי שיביא לשינוי אמיתי בסדר העדיפויות הלאומי.

יש טענה כי הפרמטרים המצוינים שלנו בבריאות - תוחלת חיים (גבוהה) ותמותת תינוקות (נמוכה) – מעידים כי אין צורך בתיקון התקצוב. לדעתי, זו טענה שגויה. המשך המצב הקיים עתיד להוביל לפתיחת פער ולירידה בסולם ביחס למדינות המפותחות.

פרופ' אהוד דודסון, עד לאחרונה מנהל המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה ומנהל מרחב דרום של כללית צילום: אפרת זיסמן

אז מהי ההשפעה השלילית המרכזית של תת תקצוב המערכת? ראשית, היא גורמת ליצירת תורים ולחוסר זמינות של השירותים, בקהילה ובבתי החולים. מה עוזר לאזרח שמגויסים רופאים מעולים ושנרכשת טכנולוגיה מתקדמת - אם הוא אינו יכול להגיע אליהם? בנוסף, המצב מביא להסטה של מטופלים למערכת הפרטית ויוצר לכאורה חוסר שוויון בין מי שיש לו ומי שאין לו. בהקשר הזה כדאי לזכור כי ל־80% מתושבי ישראל יש ביטוח משלים ותפקיד המדינה הוא בעצם למצוא פתרון לאותם 20% נותרים שידם אינה משגת. בעידן המודרני, שבו המטופל הוא ידען ודורש חופש בחירה, צריכות המערכות הציבורית והפרטית להיות משלימות זו לזו, מתוך תחרות שתיתן ערך מוסף למטופל.

האתגר השני איתו מתמודדות מערכת הבריאות הוא הפערים הקיימים בבריאות בין המרכז ובין הפריפריה. הכרתי את נושא הפער בחיי יום יום כמנהל המרכז הרפואי סורוקה. החוסר המשמעותי של שירותים רפואיים בפריפריה, הן במערכת הציבורית והן במערכת הפרטית, הוא בוודאי אחד המרכיבים המשמעותיים בפער של מספר שנים לרעת תושבי הפריפריה בתוחלת החיים. הפער הזה גם מתבטא בתורים ארוכים, בחוסר אנשי מקצוע בתחומים מסוימים, בתשתיות מיושנות ובחוסר יחסי של טכנולוגיות מודרניות. תושבי הפריפריה לא רוצים לקבל שירות רפואי במרכז הארץ, אלא בסמוך למקום מגוריהם, ובצדק. מגיע להם בדיוק מה שמגיע לתושבי תל אביב.

בשנים האחרונות פעלנו בסורוקה לגישור על פני הפערים הללו. בסיוע נמרץ של כללית, פתחנו מחלקות ויחידות חדשות, רכשנו והטמענו טכנולוגיות מודרניות. כל זה תחת תפיסת עולם המדגישה כי לתושבי הנגב מגיעה רפואה ברמה ובנגישות כמו יתר תושבי המדינה. ניתחנו את צרכי בית החולים לסגירת הפערים והגענו לעלות מוערכת של 1.2 מיליארד שקלים. ברור כי רק המדינה היא בעלת המשאבים הנדרשים כדי לקדם את צמצום הפערים בסדר גודל כזה.

האתגר השלישי הוא ההתמודדות עם הזדקנות האוכלוסייה. ישראל היא עדיין מדינה צעירה עם כ־11% קשישים, אבל אנחנו מזדקנים בקצב מהיר, מעבר לקצב של המדינות המפותחות. כולנו מכירים את החולשה הלאומית של תכנון לטווח ארוך, אבל אין מנוס. הבייבי בומרס (ילידי פוסט מלחמת העולם השנייה) כבר כאן, ושיעורם באוכלוסייה משפיע יותר ויותר על מערכת הבריאות. כמו כן צריך לזכור את הארכת תוחלת החיים וכי אנחנו כבר רגילים לראות יותר ויותר בני 90 המחלימים בבתי החולים ויוצאים חזרה לביתם. יש טוענים כי אנחנו לקראת קטסטרופה בשל חוסר היערכות לאומית, וזאת מכיוון שאנחנו בדרך למחסור חריף בכוח אדם מקצועי ולעומסים והתארכות תורים הן בקהילה והן במערכת האשפוז. יש לציין כי אותם 11% קשישים צורכים כבר כיום כ־30% מההוצאה הלאומית לבריאות. אז מה ניתן לעשות? לא מעט. הקצאת מיטות בבתי חולים, במרכזים גריאטריים, במוסדות הסיעודיים. טיפוח כוח אדם ראוי שיכנס למערכת הגריאטרית – רופאים ואחיות שיקבלו מלגות ומענקים יחד עם הגדלת אטרקטיביות המקצוע.

שלושת האתגרים מובילים כולם לאותו הכיוון: מערכת הבריאות צריכה באופן דחוף לעלות בסדר העדיפות הלאומי ולקבל את תוספת המשאבים להם היא זקוקה. נכון, בשנים האחרונות משרד הבריאות מוביל לתוספת משאבים ונותן תשומת לב לתחומים בעייתיים אמיתיים במערכת, אולם לא נראה כי הפער בהקצאה הלאומית לבריאות, לעומת מדינות המערב אכן קטן. חשוב להבין: זוהי משימה לאומית, לא רק משימה של משרד הבריאות.

אני רוצה להציע מהלך משמעותי: הרעיון הוא שהמדינה תבנה תכנית תקציבית רב שנתית למערכת הבריאות (תר"ש) בדומה לתר"ש של צה"ל. הלוגיקה היא שכאשר מערכת בריאות איננה אופטימלית יש איבוד חיי אדם – בדיוק כמו במלחמה כאשר הצבא איננו מתפקד בצורה אופטימלית. לכן, נדרשת תכנית לתקציב ראוי רב שנתי, עם עלייה הדרגתית של שיעור ההוצאה הלאומית לבריאות בדומה לארצות המערב המפותחות. תכנית זו תאפשר למערכת תכנון לטווח ארוך וגם תגן על משאבי מערכת הבריאות. כדי שזה יקרה צריכה המערכת הפוליטית להסכים כי הבריאות היא בנפשנו בדיוק כמו הביטחון. אנחנו כולנו כאזרחים צריכים לפעול כדי שמטרה ראויה זו תהפוך מחזון למציאות.