אין סרטים קטנים: "לחיות בקטן" מקורי ומבריק
הסרט של אלכסנדר פיין מציע שלל הברקות, עם תובנות על האדם ועל החברה
זה סרט שמבוסס על רעיון גימיקי משעשע למדי, הנשען על סיטואציה היפותטית, "מה אם". מה אם בעתיד יפתחו טכנולוגיה שתאפשר להקטין בני אדם לגודל אצבע? תחשבו על היתרונות העצומים. זו תהיה הצלה לכדור הארץ — אנשים קטנים מייצרים מעט זבל, צורכים מעט אנרגיה ומשאירים טביעת רגל אקולוגית קטנה יותר. מבחינה כלכלית, אם הצרכים קטנים יותר (מעט נדל"ן, מעט מזון), כך גם ההוצאות. משפחה עם חסכונות שיספקו לה קיום מצומצם למשך חייה תיהפך למשפחה עשירה אם רק תבחר בהתכווצות.
וזה בדיוק מה שעושה הדמות שמגלם מאט דיימון. הוא רוצה להיות חלק מהחלוצים האמריקאים החדשים, שותף בתנועת פרברים חדשה, וגם קצת נמאס לו מחייו הישנים, והפרנסה דוחקת. אז הוא וזוגתו (קירסטן וויג) מחליטים להתכווץ. במשך דקות ארוכות אנחנו מלווים אותו במסע אל החיים המוקטנים — תיאור מפורט, מבריק ומצחיק של שלבי ההכנה והביצוע, וכן של שלבי ההסתגלות, ואיתם ההבנה שהגוף אולי התכווץ לכדי עשירית מגודלו, אבל האופי נשאר בדיוק אותו דבר.
"לחיות בקטן" הוא סרטו החדש של הבמאי והתסריטאי אלכסנדר פיין, אחד התסריטאים הגדולים של ימינו (כפי שמעידים גם שני אוסקרים, על התסריטים של "דרכים צדדיות" ו"היורשים"). מבחינתי, הוא ממשיך דרכו של בילי וויילדר באופן שבו הוא מספר סיפורים אנושיים מאוד אבל עם תבלין סרקסטי. באופן נדיר הוא מצליח להיות גם הומניסט וגם מיזנטרופ. בני אדם הוא אוהב, זו האנושות שהוא לא מתלהב ממנה.
אחרי רצף סרטים נפלאים שעסקו בהווה האמריקאי ("נברסקה" היה סרטו האחרון), חלק מהתגובות הצוננות כלפי הסרט ודאי קשורות לכך שפיין בחר הפעם לזנוח את הריאליזם ולייצר מציאות ספקולטיבית, סרט הנושק למדע בדיוני ולפנטזיה. מבחינתי, זו סיבה לאהוב אותו אף יותר.
הרי מה אומר לנו המשל הסאטירי הזה — שיש בו משהו מ"אצבעוני" ו"גוליבר" גם יחד? שאנחנו בעצם כולנו אנשים קטנים, ושהגודל שלנו לא משפיע על הגורל שלנו, אלא רק המעשים. בסופו של דבר, אנחנו גדולים רק כפי גודל המעשים שלנו והאחריות שאנחנו לוקחים על העולם ועל עצמנו. הדמות האפרורית שמגלם דיימון מגלה שמי שיש לו צרות גדולות ומחליט לברוח ולכווץ את עצמו ייהפך לאיש קטנטן, אבל הצרות הגדולות יבואו איתו. ובסופו של דבר, גם במה שמוצג לנו כאוטופיה חדשה נגלה את אותן המצוקות שלא טרחנו לטפל בהן קודם: אפליה, חוסר צדק ובעיית הפליטים.
צריך להודות שאחרי שהרעיון המקורי מוצג בפנינו בפרוטרוט, מלא אבחנות ותובנות, הסרט מתחיל להסתחרר סביב עצמו, ובחצי השעה האחרונה יש רצף אירועים שחוזר על עצמו ומאבד מהר מדי את ההנאה שאפיינה את 90 הדקות הראשונות. אבל סלחתי לו: פיין הוא בית ספר לכתיבה, עם רצף נהדר של יצירות. חצי שעה אחת חלשה בסרט מקורי ומבריק היא הנחה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות לו.