ילדותה השנייה: אחרי סיבוב בעולם - האמנית ג'ולי פילפנקו מציגה בת"א

ג’ולי פילפנקו היא אולי לא שם מוכר מאוד בסצנת האמנות המקומית, אבל בעולם היא עושה חיל כבר שנים. אחרי שהציגה בתערוכות יחיד בגרמניה, אוסטרליה וארה”ב, בין היתר בניו־יורק ולוס אנג’לס, היא פתחה בסוף השבוע תערוכה עם האמנית רומי שי.

הסגנון האמנותי של פילפנקו (33) הוא מובהק. בתערוכה הנוכחית (גלריה פחות מאלף, תל אביב, עד 28 בפברואר) היא מציגה רישומים בעיפרון עם נגיעות של צבעי אקריליק, וציורי אקריליק גדולים וצבעוניים הרבה יותר. בשני סוגי הפורמטים הציורים מציגים סצנות סוריאליסטיות על הגבול בין מציאות לפנטזיה. במבט ראשון הם נראים נאיביים וילדותיים, אבל ככל שמתעמקים, מגלים בהם מוטיבים מעולמות שונים לגמרי. “בכל ציור יש טראומות קטנות, שקטות, לאו דווקא ממקום רע אלא מתוך מפגש ראשון שיוצר התנגשות ואינטראקציה חדשה שמתפתחת, גם עם עצמך וגם עם הסביבה”, אומרת פילפנקו. “אני מציירת הרבה בנות צעירות כי מעניינת אותי התקופה שבה אתה עוד חדש בעולם, החוויה שנוצרת מהסתכלות על דברים בפעם הראשונה”.

ג’ולי פילפנקו. “רק בישראל אמנות יפה היא מילת גנאי" צילום: יריב כץ

כך, למשל, בעבודה “Wild Spirit” מתוך התערוכה, שבה נראית נערה חבוקה על ידי שני דובי פנדה. “מצד אחד, אלה חיות נורא חמודות וזה חיבוק אוהב וחם”, היא אומרת, “אבל מצד שני, בצורה שבה הבחורה יושבת יש איזו רמיזה מינית, לא בהכרח בגלל שהיא רוצה להיות מינית אלא עצם היותה בחורה גורם למיניות ‘להישפך’ החוצה. לאנשים קשה לעתים להכיל אסוציאציות קונטרסטיות, הם מרגישים איזה לחץ להחליט אם זה חמוד או שזה מאיים והרבה פעמים זה משאיר אותם מבולבלים. אני עושה את השילוב הזה במכוון וזה מה שמייחד אותי כאמנית”.

"Wild Spirit” צילום: יועד בר נוי

על החיבור עם שי לטובת התערוכה אומרת פילפנקו: “התערוכה התחילה מחלום שהיא חלמה והוביל להתכתבות בווטסאפ. אנחנו מקדישות אותה לבנות שהיינו לפני עשר שנים, כשהיינו סטודנטיות, כשלא ידענו איפה נהיה בעתיד”.

האמנות של פילפנקו היא גם אמנות מאוד אסתטית ויפה, מה שנחשב לעתים למילות גנאי בסצנת האמנות העכשווית של ימינו. “רק בישראל חושבים ככה”, היא אומרת. “בגלל שאני מבוססת בארה”ב זה לא הפריע לי, ואחרי שהתחלתי להציג בארץ, הסתבר שגם פה יש לזה ביקוש, ושאנשים מאוד התגעגעו למשהו עם שאיפות אסתטיות”.

פילפנקו נולדה ברוסיה ובגיל 5 עברה עם משפחתה לארה”ב. בגיל 13 הגיעה לישראל. “מגיל 14 בערך ידעתי שאני רוצה להיות אמנית”, היא מספרת. “הלכתי ללמוד בבצלאל וסיימתי שם תואר באמנות, אבל לא מצאתי את עצמי שם, מה שגרר אחר כך הפסקה בעיסוק באמנות. היה לי פחד לצייר. אבל אחרי כמה שנים החלטתי להירגע, לשחרר ולהפסיק להתייחס לכל מה שהצטבר אצלי בראש וששמעתי מאחרים ולהתחיל לעשות מה שבא לי. ומשם זה כבר הלך די חלק”.

”עבודת הנבואה” מתוך התערוכה. “בכל ציור יש טראומה קטנה” צילום: יועד בר נוי

את הצלחתה היא חייבת בין היתר לרשתות החברתיות. “כשחזרתי לצייר, פתחתי חשבון אינסטגרם (שהיום יש לו 120 אלף עוקבים - ר”ב), שדרכו התחלתי לדבר עם אמן מניו יורק. הוא אמר לי שאני חייבת לצאת מישראל והראה את העבודות שלי לגלריה Swoon בלוס אנג’לס, שישר הזמינה אותי לתערוכת יחיד שם. זו היתה תערוכת היחיד הראשונה שלי ב־2013. משם זה התגלגל והתחלתי לקבל הזמנות מגלריות שונות בעולם. בחודשים הקרובים יש לי תערוכת יחיד בניו יורק ועוד חמש תערוכות קבוצתיות שבהן אשתתף, ארבע מהן בסן פרנסיסקו. דרך הגלריות בחו”ל אני גם מוכרת עבודות, במחירים של 1,000–8,000 דולר, וכבר כמה שנים מתפרנסת מזה”.

לפילפנקו ברור שכיום אמן לא יכול להצליח ללא הרשת. “הרשת החברתית היא החבר הכי טוב של כל אמן, לא משנה באיזה תחום”, היא אומרת. “אמנים היום יכולים להיחשף לקהל גם בלי הגלריה, ופעם זה לא היה אפשרי. פעם גלריות קידמו את האמנים, היום גם אמנים מקדמים גלריות. אבל זה עדיין הולך יד ביד - הגלריה היא זו ששמה על האמן תג מחיר ויש לה אפשרות להעלות את המחירים של העבודות שלו”.