הסרט "צורת מים": לא מחזיק מים

“צורת המים”, סרטו המדובר של גיירמו דל טורו שזכה בפרס הראשון בפסטיבל ונציה (“פוקסטרוט” זכה בפרס השני), ומוביל כעת את המועמדויות לאוסקר עם 13 קטגוריות, מגיע סוף סוף לישראל. דל טורו עשוי להיות הבמאי המקסיקני השלישי בחמש השנים האחרונות שיזכה באוסקר על בימוי, אחרי שבשנים הקודמות הקדימו אותו אלחנדרו גונסלס איניאריטו (שזכה שנתיים ברציפות על “בירדמן” ו”האיש שנולד מחדש”) ואלפונסו קוארון (“כוח משיכה”).

אוקטביה ספנסר וסאלי הוקינס (משמאל). טובעים השתיים צילום: איי פי

“צורת המים” מצליח להיות בה בעת מאוד יפה ומאוד מאכזב. סרטיו של דל טורו, שתמיד מעוצבים לעילא, הם מעין אגדות־עם הממוקמות כמעט תמיד בתקופות חשוכות בתולדות העולם. ”צורת המים” מתרחש בתחילת שנות השישים בבולטימור, ימי השיא של המלחמה הקרה ושל גזענות ממוסדת נגד השחורים. בתוך העולם הזה, שמעוצב בחלקו כחלום ובחלקו כסיוט, נפגשות שתי דמויות: אלייזה (סאלי הוקינס), אשה אילמת שגרה מעל בית קולנוע ועובדת כמנקה במתקן מדעי מסווג; ויצור אמפיבי שחציו אדם וחציו דג.

שניהם, שהמים הם חלק בלתי נפרד מחייהם, נטולי יכולת דיבור אבל מצליחים לתקשר ביניהם בשפת סימנים ובאהבה למוזיקה. האגדה הזאת, על יצור על טבעי בעל יכולות על־אנושיות, היא גם מחווה מקסימה לקולנוע ההוליוודי האסקפיסטי של שנות הארבעים והחמישים, אבל גם מהווה ייצוג למציאות שממנה הקולנוע הזה ניסה לברוח, דיכוי ורדיפה נגד כל מי שהוא “האחר”: נשים, נכים, שחורים, הומואים ומהגרים.

חציו הראשון של הסרט מכיל לא מעט הבטחות מסקרנות, עיצוביות וגם עלילתיות, והוא מגיע לשיאו בסצנה מותחת ומבריקה של ניסיון לחלץ את היצור משביו. אבל החצי השני של הסרט מכיל לא מעט רגעי אכזבה, כשההבטחות היפות מהפתיחה לא זוכות למיצוי רגשי או דרמטי. למשל, הדירה מעל בית הקולנוע - איזה רעיון יפה, אבל כמו הרבה אלמנטים בסרט גם הופך לעיטור גחמני ומיותר.

כדי ש”צורת המים” יצטרף ליצירות המופת מסוגו, הוא היה צריך לטפל בדמויות שלו עם קצת יותר אנושיות. חוץ משתי דמויות מעניינות (השכן, בגילומו של ריצ’רד ג’נקינס, והמדען הראשי, בגילומו של מייקל סטולבארג) שעוברות תהליך יפה, שאר הדמויות נותרות סטטיות וסכמטיות. הפער בין הרעיונות והיופי ובין המימוש הסופי הוא באג קבוע ביצירתו של דל טורו, שאף פעם לא הגיעה לרמת הווירטואוזיות של חבריו המקסיקנים.