בתנועה: לבקש משאלה מדג מעושן

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

פסטה אולנד הוא האי הגדול והמיושב ביותר בצביר איי אולנד הקטן והירוק. טכנית איי אולנד שייכים לפינלנד, אבל המעטים שחיים בהם דוברים דווקא שבדית, ורמת האוטונומיה שלהם שווה כמעט לעצמאות. במילים אחרות, אולנד היא אחת הארצות הזעירות והכי פחות ידועות בעולם, מקום שמגיעים אליו רק אם ממש מסתקרנים.

הסתקרנתי, אני מודה, אבל הגעתי לשם בענייני עבודה בכלל — נשלחתי לכתוב כתבה. ומשתמו ימיי הספורים באולנד, המתנתי לאונייה שתיקח אותי לאיים אחרים. ומכיוון שהמעבורות עוגנות רק בלילה, טיילתי בינתיים לאורך חוף חצצי, תחת מצוק עטור עצי מחט, והגעתי למעשנת דגים קטנה. הבחור שעבד שם, מהגר מלטביה, הריץ איתי שיחה נעימה ונתן לי במתנה נתח נאה של סלמון מעושן.

בשתיים בלילה קרבה אל האי מעבורת מפלצתית וחדישה שגימדה אותו. עליתי בגשר היישר לסיפון השישי מתוך 11 בעודי מתעלם מצלילי מכונות ההימורים ומהצחוק שעלה מחמש מסעדות ומשישה ברים. הים מספק לסקנדינבים מפלט ממסים גבוהים על אלכוהול בארצותיהם. הם יוצאים לקרוז של שני לילות ודופקים את הראש. מצחיק להיות בחברתם בשעות הקטנות של הפלגות כאלה, אבל הפעם השעה היתה מאוחרת מדי בשבילי.

איור: שמרית אלקנתי

נכנסתי למעלית והצצתי בכרטיס כדי ללמוד מהו מספר תאי. אבוי. קיבלתי את סיפון 2, שנתון עמוק מתחת לפני הים. אין חלונות לתאיו ואין מוצא ממנו במקרה של טביעה. בדרך כלל פרנויות כאלה הן ממני והלאה, אבל מעבורת שהפליגה בדיוק בנתיב זה טבעה בשנת 1994. בלילה ההוא 852 איש מצאו את מותם. מצד אחר, המספר ודאי כולל נוסעים ששטו בסיפונים העליונים, אז מה כבר ההבדל?

פסעתי במורד פרוזדור קר ומלא זמזומי פלואורסצנט והכנסתי את הכרטיס לחור המנעול. הבל נשימותיהם של שלושה גברים אפף אותי מיד. כן, התקציב שלי אפשר רק לינה בתא משותף. למוד הוסטלים שכמותי לא מרגיש מאוים מזה, אבל לא לקחתי בחשבון את החלל הצר, היעדר החלון, והעובדה שכל שכניי לתא יצאו לדרך בשטוקהולם וכבר יהיו ישנים כשאגיע. מיזוג נחירותיהם מילא את הפרוזדור ברעם. באור שחדר פנימה ראיתי את כתפו העירומה והמקועקעת של אחד מהם. אלה גברים־גברים אלה, מן הסתם נהגי משאיות שלנים תחת רכביהם. לא השכנים שלהם פיללתי.

שבתי אל סיפון שש והצעתי לפקידת הקבלה להוסיף כך וכך מעות ולישון בתא משלי. היא סירבה. נבצר ממנה לערוך שינויים בהזמנות. "את זה ניתן לעשות רק דרך המשרדים בשטוקהולם, טאלין או מרייהאמן, וכולם סגורים כעת", הפטירה.

"אבל אני אדם עובד", ניסיתי להסביר. "אני לא כאן בקטע של הבירה. יש לי מחר יום עבודה. אני חייב לישון!"

"אין לי מה לעשות עבורך".

"הצילי אותי! אני לא אישן שם! הם נוחרים כמו להקת מטאל!"

אחרי כך וכך תחנונים התייאשתי, וניסיתי לפנות אליה בעניין אחר, פעוט יותר. "יש לי חתיכת סלמון מעושן שצריכה קירור. את חושבת שאפשר לשים אותה במטבח של אחת המסעדות".

"לא, אדוני".

"אבל למה?!". מצוקת הנחירות ומצוקת הסלמון התאחו לכדי מצוקה אחת נוראה וזועקת. "יש לכם חמש מסעדות! ושישה ברים!"

"זה לא משהו שאנחנו עושים".

"מילא אם הייתם מקפידים על כשרות, אבל מה העניין הגדול?"

היא התעלמה ממני. התחלתי להתרחק מהדלפק, אבל אחרי כמה צעדים היכה בי רעיון וחזרתי על עקבותיי. "שמעי", אמרתי, "אני ממש פוחד שהסלמון יתקלקל ויסריח את התא לשכנים שלי".

משהו בה נסדק. "רק רגע, בבקשה", היא אמרה והביטה בצג המחשב. בתוך כמה שניות הגישה לי כרטיס. "זה לתא 1045", אמרה.

קיבלתי את המפתח לידי המום, ומיהרתי להתרחק ממנה לפני שתתחרט. החדר בסיפון העשירי היה ענקי, פרטי ובעל חלון עצום שהשקיף אל הים האפל. איך זכיתי בו? רק הסבר אחד הצלחתי למצוא: ברגע שבו הנחתי לצרכיי שלי והבעתי דאגה לנחיריהם של שכניי הפכה הבקשה שלי לגיטימית. נמצאתי בפינה של העולם שבה התחשבות היא ערך, עיקרון שמזיז דברים. אני לא יודע אפילו איך לקרוא לפינה הזאת. אולי זאת סקנדינביה, ואולי רק שבדיה, שממנה הפליגה האונייה. אולי כל כולה היא האונייה ההיא, ומחוץ לה הכל ים שחור שבו העיקר לא לצאת פראייר. מה שלא יהיה, אני מתגעגע.