דואר אדום ועידות

המעצבים יעל מר ושי אלקלעי: "אנחנו מחפשים משהו שיאתגר את החושים"

צמד המעצבים המצליח הספיק לעבוד עם מיטב מותגי העיצוב והאופנה בעולם מאז הקים את הסטודיו שלו, Raw Edges. בראיון למגזין "כלכליסט", השניים מסבירים איך מספקים הפתעות גם בעידן הדיגיטלי ולמה חשוב ליצור בצבע

יובל סער 09:2231.01.18

לואי ויטון, מורוסו, סטלה מקרטני, קפליני, מוזאון העיצוב של ויטרה ו־Airbnb הם רק כמה מהחברות ומהמותגים הבין־לאומיים שיעל מר ושי אלקלעי (סטודיו Raw Edges) עבדו איתם בעשור האחרון. מאז שסיימו את לימודי התואר השני בעיצוב ברויאל קולג׳ בלונדון, בהנחיית רון ארד לפני קצת יותר מעשר שנים, האוביקטים שהם יוצרים מאתגרים את התפיסה החושית של הצופה באמצעות שימוש נבון ומתוחכם בתנועה, באשליה, בצבע, בטקסטורה, בגאומטריה ובמרחב. אבל לפני הכל, מה שתופס את העין בעיצובים שלהם, הוא האסתטיקה יוצאת הדופן והרגישות מעוררת ההשראה לחומר ולצבע.

״ככל שאנחנו מתבגרים יש לנו נטייה לזנוח את השימוש בצבע ולהרגיש בטוחים יותר באפורים ובשחורים, אבל יש משהו בצבעוניות עשירה שעושה אותנו מאושרים״, אומרת מר. ״וזה לא רק אותנו, גילינו שצבע הופך גם הרבה אנשים אחרים למאושרים, כמו הדוגמה הקלאסית של שדה פרחים צבעוני עם שמים כחולים: זה אולי נשמע ׳דביק׳, אבל זה נכון. ככלל אנחנו נוטים להיות חמדנים למדי כשמדובר בצבע, במיוחד כשאנחנו לא יכולים להחליט באיזה צבע להתמקד״, היא אומרת בחיוך.

״כשבתנו הבכורה היתה בת שלוש או ארבע, היא החלה לסדר את כפות הפלסטיק שלה לפי צבעים, מה שגרם לנו לחשוב שהצורך הזה בסדר צבעוני מוטמע בנו״, מוסיף אלקלעי. ״קראנו לאחרונה סיפור על האמן הוונצואלי קרלוס קרוז דיאז (Carlos Cruz Diez), שלמד אמנות בעזרת ספרים שהודפסו בשחור ולבן. ברגע שהוא עבר לפריז הוא נדהם איך לאמנות שהוא הכיר היתה השפעה שונה לגמרי עליו מרגע שהתווספו לה הצבעים״.

מר ואלקלעי. “היינו רוצים שהעיצוב שלנו יעשיר את ‘החיים האמיתיים’ של המשתמשים“ צילום: תומי הרפז

העניין של השניים בצבע הוביל אותם למחקר מעמיק בצביעת עץ, או כמו שהם קוראים לכך ״עשינו דוקטורט בלצבוע עצים״. זה התחיל בתערוכה Wall To Wall של חברת אסטאבלישד אנד סאנס בשנת 2009, שהמוצג היחיד שהיא כללה היה רצפת עץ שחקרה את הקשר בין ריצוף וטקסטיל. מר ואלקלעי התמקדו ברעיון ששטיח יכול להיות חלק אינהרנטי מהרצפה, וחשבו איך אפשר לשלב שני משטחים קשים ורכים על ידי יצירת חיפוי עץ שמזכיר דפוסי טקסטיל מסורתיים.

מעצבת האופנה סטלה מקרטני, אשתו של מנהל אסטאבלישד אנד סאנס דאז, ביקרה בתערוכה, התלהבה וביקשה מהם לעצב את הרצפות של כל החנויות שלה ברחבי העולם. לאחר ביקור בחנות של מקרטני במילאנו, השניים שמו לב שבכניסה לחנות רצפת העץ נשחקת במיוחד, מכיוון שזה המקום שבו המבקרים משפשפים את הנעליים שלהם לאחר הכניסה מהרחוב המלוכלך (והרטוב בעונת החורף), מה שגרם לצבע להיעלם.

הביקור הזה שלח אותם למסע ארוך במטרה להבין מה הדרך הטובה ביותר לצבוע עץ מבפנים, כדי שגם שאחרי שהוא יישחק הוא יישאר צבעוני. סדרה של ניסיונות שהסתמכה בין השאר על תהליכים שקורים בטבע אצל צמחים, וכללה שיטות בישול שונות של עץ בצבע, הולידה את קולקציית Endgrain, שבשיאה כללה ב־2015 השתלטות על גלריית הפסלים של Chatsworth House, אחוזה במרכז אנגליה. הניגוד בין פריטי הריהוט שצמחו מתוך הרצפה, הפאטרנים הצבעוניים שהפכו לתלת־ממד ופסלי השיש העתיקים יצרו שילוב מושלם בין חדש לישן ובין צבעוני למונוכרומטי.

כיסא מתקפל ושולחן קפה מתוך “קונצרטינה" שיצרו ללואי ויטון צילום: תומי הרפז

שנה לאחר מכן הם הציגו בשבוע העיצוב של מילאנו פיתוח נוסף של המחקר, שבבסיסו פאטרנים מקריים שלא תוכננו בעזרת מחשב. במרכז חלל תעשייתי הציבו השניים פריטי ריהוט שהורכבו מלוחות עץ, שהוטבלו במכלי צבע שהונחו בזווית של 45 מעלות. חיבור הלוחות שנצבעו במכלי הצבע השונים יצר פאטרן משחקי ומרענן של צבע ושקיפות.

בעקבות יעקב אגם

מר ואלקלעי, זוג בחיים בעבודה, נפגשו במסגרת לימודיהם במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. הם נולדו ב־1976, היא בתל אביב והוא בבת ים. הם סיימו את לימודיהם במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל ב־2002, ואת התואר השני בקולג׳ המלכותי לאמנויות בלונדון (RCA) סיימו ב־2006. באותה שנה הקימו את הסטודיו המשותף, Raw Edges (קצוות חשופים/ פתוחים). את השם בחרו עקב נטייתם לא לעבד את החומרים עד הסוף, ומתוך כוונה לחשוף את תהליך העבודה במוצר המוגמר. מאז הם חיים בלונדון והריאיון איתם מתקיים במהלך חופשה של כמה ימים בארץ.

״בדרך כלל אנחנו מחפשים היתכנות, משהו מעניין, עיקרון פיזי, תנועה, מגע, טקסטורה, משהו שיאתגר את החושים״, מסביר אלקלעי על האופן שבו נולדים העיצובים שלהם. ״ההיתכנות הזאת, ומה שאנו חושבים שאנחנו יכולים לעשות עם ההיתכנות הזאת, מובילה את התהליך. זה קצת שונה ממה שמלמדים אותך בבצלאל. אתה יכול לחשוב בצורה אנליטית, לעשות סקר שוק, לחשוב מה לא עובד. אנחנו לעומת זאת אוהבים לחשוב על רעיון ואז מנסים להבין לאן הוא יכול להתאים. בדרך הזאת אפשר להגיע לתוצאות מפתיעות יותר״.

לדוגמה סדרת השטיחים שעיצבו השניים לחברת גורלן (Gorlan), ובהם שטיח בדגם Lake המהווה מחווה למזרקה המפורסמת של יעקב אגם בכיכר דיזנגוף, כוללת תעתוע אופטי כך שהם נראים אחרת משני הצדדים. ״לא רצינו להתייחס לשטיח כמשהו גרפי דו־ממדי, לשלוח קובץ ולהגיד ׳יאללה רוקמים׳. אנחנו מעצבי תלת־ממד״, אומר אלקלעי. ״כשקיבלנו מגורלן שטיח בפעם הראשונה שמנו לב שהוא ארוג בגבהים שונים ואמרנו ׳בואו נקצין את זה ונעשה יעקב אגם על השטיח׳. לאחר מכן גילינו שאגם גם עשה שטיחים, אבל דו־ממדיים. הוא לא התייחס לרעיון שלו עצמו בשביל להכין את השטיחים, מה שדי הצחיק אותנו״.

צילום: תומי הרפז

ב־2014 שיתפו מר ואלקלעי פעולה עם חברת אבן קיסר ויצרו את המיצב ״איים״ (Islands), שהוצג בשבוע העיצוב במילאנו. במרכז המיצב ניצב שולחן מודולרי באורך 18 מטר שסטה מהעיצובים המקובלים של מערכות מודולריות והעניק פרשנות חדשה לעיצוב הבית באמצעות שימוש במשטח העבודה כמוטיב חוזר. שנה לאחר הם הוזמנו על ידי חברת לואי ויטון - ביחד עם שמות מפורסמים אחרים כמו פטריסיה אורקיולה, האחים קמפאנה, מרסל ואנדרס ואחרים - לעצב אובייקטים שמתבססים על תיקי הנסיעות הידועים של החברה תחת הכותרת Objets Nomades. השניים הציגו בתערוכה במילאנו כיסאות מתקפלים, שולחן קפה וגוף תאורה תחת השם “קונצרטינה”, שהחלו במחשבה להמציא מנגנון חדש לכורסה מתקפלת, כזו שגדלה כשהיא נפתחת לישיבה. שנתיים לאחר מכן הם הוסיפו לקולקציית החברה מדפים מתקפלים ששואבים השראה מאמנות האוריגמי.

״זה אולי נשמע ברור מאליו, אבל הפיזיקליות של חפצים והחוקים החלים עליהם הם הכוח המניע העיקרי מאחורי העיצובים שלנו״, אומרת מר. ״זה יכול להיות גם טקטיליות או משהו אחר בחושים שמזמין אותך לגעת בהם, או צורה שתגרום לך לתהות איך היא נוצרה. אנחנו אוהבים את הרעיון שאוביקט יכול להיות לא תמיד ברור, בעבור אנשים או משתמשים שיחקרו את הצורה ואת המבנה שלו״.

לאבד שליטה במילאנו

חברה נוספת שאיתם עובדים השניים בשנים האחרונות היא Mutina, שבעבורה עיצבו השניים בין השאר אריחי קרמיקה עם טקסטורה של בדים או אריחים עם מראה של נייר מקומט או מקופל. הקולקציה האחרונה שעיצבו בעבורה מ־2017, Tape, מורכבת מדפוסים צבעוניים שונים על שני בסיסים שונים, אחד לבן ואחד שחור, והמספר הרב של הצירופים ביניהם יוצר סביבה מורכבת ועשירה יותר. ״העניין שלנו במשטחים ובחיפויים קשור להבנה שיש להם השפעה מכרעת על הסביבה הביתית. זה מאוד לא סביר שיהיה לנו נעים לשהות בחדר, אם הרצפה תהיה מגעילה והקירות יחופו בטפטים נוראים״, אומרת מר.

״כשחברת מוטינה פנתה אלינו, בהתחלה היינו קצת מודאגים כי עדיין חשבנו בצורה סטראוטיפית על אריחי קרמיקה. כולנו זוכרים את אריחי הקרמיקה האיומים של שנות השמונים״, היא אומרת בחיוך. ״הפנייה סקרנה ואתגרה אותנו. הבנו שאנחנו צריכים לעבוד על ׳זום אין׳ ו׳זום אאוט׳ במקביל: אריח אחד, כמו אוביקט, צריך להיות יפה, וכמובן שהוא צריך לעבוד גם כשמכפילים אותו לסדרה. מה שמוזר במוטינה הוא שהכל אפור אצלם. הזהות המרכזית שלהם היא אפורים, ומסיבות מסוימות הם פנו דווקא אלינו לתכנן בעבורם. זה דיאלוג מעניין מכיוון שהם באמת נוטים למונוכרומטיות״.

אתם מרגישים שלעידן הדיגיטלי יש השפעה על העניין שלכם בטקסטורות ובטקטיליות?

אלקלעי: ״כשאנו חושבים על העולם הווירטואלי שסביבנו, שמציע אפשרויות אין־סופיות בתוך המסך השטוח, אנו רוצים להאמין שהעיצוב שלנו יכול להעשיר את ׳החיים האמיתיים׳ של המשתמשים ושל החושים שלהם. כדי להשיג את זה אנו משתמשים בצבעים, בפאטרנים, בתנועה או באלמנט אחר של הפתעה שיאתגר את התפיסה שלנו ושלהם״.

מר: ״לאחרונה אנחנו גם רוצים לאפשר לאנשים להיות מעורבים בעיצובים שלנו בכך שהם ישתתפו בתהליך היצירה, אם זה לצבוע קיר בתערוכה שעיצבנו במוזאון העיצוב של ויטרה או לצייר על זכוכית מסתובבת ולטבול קרשי עץ בדליי צבע בשבוע העיצוב של מילאנו. יש משהו בלאפשר לאנשים אחרים להשתתף ביצירה שמתאים לסדר היום שלנו של ׳לאבד שליטה׳. אנחנו אוהבים את הרעיון שלמה שאנחנו עושים יש את החיים שלו, אבל האופן שבו הוא נגמר הוא לא בהכרח איך שאנחנו חשבנו עליו״.

איך אתם מסכמים עשר שנים של עבודה בלונדון מרגע שסיימתם את התואר השני?

אלקלעי: ״כמו שרון ארד אמר לנו בסוף התואר השני: זה קשה בהתחלה וזה עדיין קשה גם לאחר מכן״.