המעצבת הגר אלמביק מקדישה קולקצייה חדשה לאביה הפסל

שעת בוקר באחד מימי החורף הקיציים של סוף דצמבר. הסטודיו של עמנואל הצופה אפלולי ומאובק. זהו קרון רכבת ישן שיושב בקצה הדרומי של נמל יפו, סמוך לים. השולחן עמוס חשבונות ארנונה וחשמל ומסי נמל, שעליהם הוא משרבט סקיצות, ברישומים מרגשים ומלאי פרטים. לאורך דפנות הקרון, מרצפה עד תקרה, מדפי עץ עמוסים פסלים מגרניט, בזלת וקררה: סירות ועוגנים, מזבחות, צורות מופשטות. הם מעוגלים ומלאים, נדמים לעתים כפסלי אלות פריון עתיקות. "אני אוהב אותם כילדיי", אומר הצופה על פסליו, "מתבונן בהם ומלטף אותם".

הוא בן 89, מפסל יותר מ־70 שנה, זכה בפרסים, הציג עשרות תערוכות בארץ ובעולם. "הסירה" שלו מוצב ברחבת מוזיאון תל אביב, "השואה והתקומה" באוניברסיטת תל אביב. ובכל זאת נדמה ששמו אינו מוכר מספיק. עכשיו בתו הגר אלמביק מציבה אותו במרכז הבמה, בקולקציה שעיצבה למותג שלה, אלמביקה. "דמותו של אבי טבועה בי תמיד בג'ינס כחול על רקע הים הכחול", אומרת אלמביק על הצופה, שלובש תמיד חולצת ג'ינס כחולה, ועל הקולקציה העשויה ג'ינס (מכנסיים, חולצות, שמלות, סרפנים וג'קטים). "היום, כשהוא בן 89, הרגשתי שהגיע הזמן לחלוק לו וליצירתו כבוד בחיבור מיוחד, אישי ומרגש בינו לביני, בין הפיסול שלו לעשייה שלי". הצופה, מצדו, אומר שהוא "מכור למה שהבת שלי עושה, מכור לג'ינס ואוהב את הקולקציה".

עבודות של הצופה. ים כמוטיב מרכזי צילום: יח"צ

ים, פלמ"ח, בצלאל

"זה הפסל הראשון שעשיתי", אומר הצופה כשאני מרימה חתיכת עץ אורן מוארכת המשויפת משני צדיה. "זה מוט של סולם חבלים, כמו זה שיש בכל ספינה. עשיתי אותו באחת ההפלגות, שנמשכות ימים רבים. על הספינה אתה מפסל מכל דבר שאתה מוצא".

הוא היה "לוחם פלמ"ח, עם הרבה דמעות בגלל כל החברים שמתו. פגשתי שם אנשים שלא חשבו על עצמם אלא על הכלל". אחר כך יצא לים, ובמשך יותר מ־50 שנה היה רב־חובל, נתב, מפקח ומורה שהכשיר דורות של ימאים.

הצופה בסטודיו שלו. "קווים של ספינה מרגשים אותי" צילום: עמית שעל

לאמנות הגיע כשמוריו בבית הספר התיכון הימי בחיפה הבחינו בכישרון שלו ושלחו אותו לבצלאל, שם למד שנה אחת, ב־1946. "בבית הספר הימי, היה בחור שלמד אצל האמנית רות שטרנשלוס. מאוד אהבתי לראות אותו, איך יושב בשקט ורושם. אז גם אני התחלתי לרשום, רציתי לחקות אותו. אין ציור יותר יפה בעיניי משל סירה, ספינה, מפרש, תורן או עוגן. הקווים של חרטום של ספינה, למשל, מרגשים אותי".

אחרי בצלאל השתלם בפיסול אצל זאב בן צבי, ובשנות השבעים הציג ומכר בגרמניה ובארצות הברית, והשתלם בפיסול באבן באיטליה. כשהקים סטודיו ביפו, פגש שם את אוצר, המבקר והעיתונאי אדם ברוך ז"ל. "העזו לדבר עליו רק בלחש", אומר הצופה. "לא החלפתי איתו מילה, רק אחרי זמן הוא הביע עניין בפיסול שלי וחבר משותף ערך בינינו היכרות".

על הכרה ואהבה

מהקולקציה של אלמביקה. ג'ינס כחול על ים כחול צילום: מאיר כהן

ב"קטלוג עקרוני" שערך אדם ברוך ב־2002, ושמאגד עבודותו של הצופה, הוא כתב עליו: "חלק מהפיסול שלו נראה כממצא ארכיאולוגי. כתצורה שהיתה פה מאז ומתמיד, נתכסתה חול וזמן, עד שנעלמה, והנה היא נחפרת ומתגלה לעין — והיא מדויקת ויפה מתצורות מודרניות שירשו אותה, שהחליפו אותה, שמילאו את מקומה. יפה כיוון שהיא מדויקת, ומדויקת כיוון שהיא יפה. והתצורה נוכחת כפסל ללא פקפוק (...) אלוהי כל הפסלים חנן את עמנואל הצופה בהבנה ענקית ועמוקה את תמצית התצורות. וכן ביכולת הרמונית גבוהה, בחוש מידה מעולה, בחושניות טובה, ביחס כמעט אירוטי לחומריו, בפשטות נפלאה, בריאליזם והפשטה כאחד. לכבוד לי לכתוב הקדמה קטנה זו".

בראיון שמשולב באותו קטלוג סיפר הצופה: "מוזר לי שאני עובד כל כך הרבה שנים ואני לא מצליח להגיע ממש למעלה. פעם מכרתי הרבה פסלים, הייתי קשור עם הגלריות מהטובות בארצות הברית. העובדה שהן קיבלו אותי ומכרו פיסול שלי היתה מבחינתי לגיטימציה. לא הגעתי לעולם האמנות במסלול האמנים הרגיל, באתי בדלת האחורית. אין לי קשר ממשי עם עולם האמנות הישראלי ואין לי טינה לאיש בעולם האמנות הישראלי".

כיום, הוא אומר, "יותר מכל חשוב לי להיפגש עם אנשים ולשוחח איתם על המשמעות של חברות, יושר והגינות. על כך שהדבר הכי חשוב בחיים זה לאהוב מישהו. זה הדבר הכי טוב בחיים, אין דבר יותר טוב מזה, וכשאין מי לאהוב זה רע מאוד".