עו"ד אופיר נאור: "אני מרוצה מהפשרה במשפט הדיבידנדים של אי.די.בי., אין למספרים האלה תקדים"

"כשהגשנו את התביעה ב־2012 צחקו עלינו. אמרו לנו, 'אין דבר כזה להחזיר דיבידנדים שכבר נלקחו'. 230 מיליון שקל זה סכום שמייצר הרתעה לדירקטורים ולבעלי שליטה כשהם באים לחלק לעצמם כספים שנולדו ממינוף. בעבר החלטות על דיבידנדים נעשו בחופזה, בלי דיון ועם פרוטוקולים שאין בהם מילה של ביקורת. היום התהליך יותר מסודר ודירקטורים יודעים לבקש חוות דעת. יש שיפור בנורמות, והתוצאה תסייע לשיפור נוסף של נורמות בתאגידים.

"כשהגשנו את התביעה, היה לנו קשה למצוא אפילו מומחה אחד שיהיה מוכן לריב עם החברה ולתת חוות דעת לעומתית מולה. ירון זליכה היה היחידים שלא חשש ללכת עם האמת שלו ולא לחשוב מה יהיה. אי.די.בי היתה אחת החברות החזקות במשק. היו ניסיונות של חלק מהנתבעים לגרום לביטול המינוי שלנו בתיק. ניסו גם למנוע מאיתנו לתפוס את קובצי המחשב של החברה".

עו"ד אופיר נאור צילום: עמית שעל

למה הנתבעים הסכימו לפשרה?

"כי הם ראו את הסיכון. בכל חלוקה היו 100‑200 מיליון שקל שחולקו ומספיק היה שהשופטת תקבל טענה על חלוקה אחת".

היו הבדלים בין החלוקות השונות?

"בהחלט. בכל שנה המצב הורע יותר".

ולמה אתם הסכמתם להתפשר?

"למרכיב הזמן יש משמעות. הליך משפטי יכול היה לארוך בשקט 4–5 שנים וגם לזה נתנו משקל, כי הכסף הולך לנושי אי.די.בי".

איך נוצרה החלוקה של 145 מיליון שקל מהביטוח של הדירקטורים ו־30 מיליון שקל מכיסם הפרטי?

"המבטחים אמרו לנתבעים: כדי שנביא כסף להליך, אתם גם תביאו. בהליכי רשלנות יש כיסוי ביטוחי מלא, אבל בהליכים של החזר דיבידנדים, הליכי השבה, אין. כל ההליך נוהל על ידי השופטת בדימוס הילה גרסטל, שהפכה כל אבן אפשרית וכל הצדדים מודים לה על ניהול הגישור".

נוחי דנקנר בבית המשפט צילום: אוראל כהן

למה הגישור לא הסתיים לפני המשפט?

"היינו קרובים לסגירה, אבל עדיין היו פערים".

למה דרשתם 650 מיליון שקל?

"הערכנו שהכיסוי הביטוחי מוגבל בסכום וזה מה שנצליח לגבות, בהערכה סבירה".

היה סיכוי לקבל 650 מיליון שקל בהליך משפטי?

"זו שאלה ספקולטיבית. בכל פשרה יש סיכונים וסיכויים. יש הרבה מרכיבים לשקלל. גרסטל דאגה שכל צד ישקלל את מרכיבי הסיכון והסיכוי שלו".

כל הנתבעים היו באותה רמת אחריות?

"אחריות נושאי משרה היא ביחד ולחוד. כולם אחראים - להכל".

מה גיליתם במעקב אחר התנהלות החברה?

"לא מדובר בחברה תפעולית רגילה אלא במבנה פירמידאלי, שבו הסיכון הרבה יותר גדול. רואים את זה היום עם אלוביץ'. התובנות שלנו הן גם שאסור לחלק רווחים על סמך רווחי שיערוך. יש מדינות שעצרו את זה, אבל דו"חות ה־IFRS (התקן החשבונאי המקובל לדו"חות בישראל — ג"ח) מאפשרים זאת. זו פרצה וחייבים לסגור אותה. אם רשות ני"ע היתה סוגרת את הפרצה בזמן, לא היינו מגיעים למצבים האלה. היום הרשות כבר מטפלת בנושא".

התהליך לווה גם בטרגדיה סביב מותה של מזכירת החברה ענבל ציון. יש מי שתוהים אם היה לכך קשר לעדות שהיתה אמורה למסור יומיים לאחר שנפטרה בנסיבות טרגיות וללחצים שבהם היתה נתונה לכאורה מהעדות הזו.

"אני לא יודע להגיד מה הסיבות למה שקרה. אנחנו זימנו אותה כעדה, ואני לא יודע אם הסיבות למה שקרה הן משפחתיות או אישיות או תוצאה של לחץ מההליך. היא היתה אמורה להעיד בסך הכל שעה־שעתיים, והיא לא הואשמה ולא נתבעה על כלום. אמרתי לבית המשפט שלא מדובר בעדות מאוד משמעותית. היא ליוותה את הליך קבלת ההחלטות והיתה אחראית על אופן ניהול הישיבות וכתיבת הפרוטוקול, אבל היא לא ניהלה את האירועים עצמם".

למה רצית להשמיע את העדות המוקלטת שלה?

"חשבנו שחשוב שבית המשפט ישמע את האופן שבו התקבלו ההחלטות בדירקטוריון, בלי לבחון סיכונים".

עוד משהו שתרצה להוסיף?

"אני רוצה לומר מילה טובה לנתבעים. עם כל הביקורת על המינוף המוגזם ותרגילי החשבונאות באי.די.בי, בסוף היום הם מביאים מהבית סכום גבוה. הם לא ברחו, אלא התמודדו וראויים למילה טובה על הנכונות שלהם להתפשר. זה נכון לכולם ובעיקר לנוחי דנקנר. אנחנו נתקלים בכל מיני שיטות של התמודדות של בעלי שליטה עם מצבים דומים. דנקנר התמודד עם החובות שלו ולא כולם נהגו כמוהו. אצל זיסר המנוח או פישמן לא ראית התמודדות כזו. בעלי שליטה אחרים העדיפו להיכנס להליכי פשיטת רגל אישיים".