בתנועה: האצילה מרחוב ביל"ו

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

יש אנשים כאלה, שהלב שלהם הוא שק מלא, וכשהוא נפתח ומציע את השפע שבו — לא תמיד הבריות יודעות איך להתייחס לזה. מירנדה היא כזאת, ולא במובן מלא פאתוס או ברוח מזרח־תיכונית לוהטת, אלא דווקא בעידון וואספי. מסופר עליה שהיא צאצאית של מלחי האונייה מייפלאואר, שאבותיה ייסדו את אוניברסיטת פרינסטון, ושאביה היה עורך המגזין "טיים".

איור: שמרית אלקנתי

היא תמירה, דקיקה, חיוורת, קרובה לגיל 80 יותר מאשר ל־70. והשק של לבה פזור על השולחן תמיד, באנגלית רכה שברכות, בריחוף כנפי צלופן, באווריריות כל כך לא מוכרת עד שאין לי ספק שזרים טועים לראות בה תמהונית. "My dear, dear man", היא מכנה אותי תמיד כשאני מתקשר, ואני, שלא יודע להשיב באותה לשון, פשוט עונה, "מירנדוש!" ויודע שיצאתי קמצן. בעלה, שהלך לעולמו לפני פחות מחצי עשור, העריץ את כל מה שמיוחד בה. שמו יורם קניוק.

בבית של מירנדה עכו נתקלת לראשונה בעץ חג מולד, ואני משתהה עמה מול אורותיו הנוצצים. על אדן החלון ניצב פסלון בודהה ואני מציג אותו בפניה: "בודהה. בודהה". אף אחד מהשניים לא מעניין אותה. זאת יהודייה אמיתית, זאת. רק תנועת כורסתו של יורם, שמתנדנדת, משמחת אותה. אולי היא מזכירה לה התנועעות בשעת תפילה.

מירנדה מביאה מהמטבח יין הר חרמון אדום, צנוברים וזיתים. אנחנו מדברים על ספרים שהיא השאילה לי ומסרבת שאשיבם לה, מדברים על החתולה שלה, שיש בה "זרע פראי". מדברים על פוליטיקה. "אני בטוחה שהלב של יורם היה נשבר אם היה רואה מה קורה במדינה היום", היא אומרת.

"הוא נשבר כבר אז, אבל תמיד הוא מצא משהו להיאחז בו, איזה ראש מפלגה שחשב שיהיה הדבר החם הבא", אני משיב.

היא צוחקת, "כן, הוא תמיד חיפש את המחר".

אנחנו מדברים על בריאות. היא מתקשה בהליכה, אבל מצאה מזור. "איש אחד נתן לי לאחוז במטה כמו של משה, ארוך ומוצק, יותר גבוה ממני, ופתאום הרגשתי יציבה יותר".

"לא עדיף לך מקל הליכה? הראש של מקל ההליכה סופג את המשקל שלך, יש שם מנגנון".

"אני יודעת, אבל אני הולכת בסדר, אני פשוט זקוקה לביטחון הזה. זה באמת נראה קצת מוזר, אבל אולי פשוט אהיה הגברת עם המטה".

בערוב ימיו נאחז יורם בפוליטיקאים שעוררו בו אמון, זאתי נאחזת במטה. ובמה אני נאחז? בה כמובן, בה, שלא יודעת לומר מילה רעה, שום מילה רעה משום סוג, שכל ביקור בדירה האפלולית מעט שלה, שעליה היא נאלצת גם בגילה לשלם בכל חודש שכירות, מלמד אותי מבראשית מה באמת חשוב, ומה בכלל לא.

הרבה מסיפור חייה לוט בערפל מבחינתי, בעיקר חייה המקצועיים. מה עשתה כאן אחרי שנגררה בעקבות בוהמיין יפה תואר ומעט הלום קרב מניו יורק צבעונית וסקסית של ראשית שנות השישים אל תל אביב חולית ומבולבלת של אותו עשור? מה עשתה בזמן שגידלה שתי בנות מהממות, שכל אחת מהן היא עולם עגול וקורן ומופלא? אני יודע שערכה ושלימדה, אבל מה? איפה? כמה? יש שאלות שהייתי צריך לשאול לפני עשור ולא שאלתי, ועכשיו מאוחר לשאול.

אני כן יודע, בבירור ובפרטי פרטים, שחיבקה פעם עַיר וניסתה להציל את חייו. זה קרה בשכונת מורשה ברמת השרון. אי אז בימים. היא מצאה עיר עזוב והביאה אותו אל ביתם. הוא היה צעיר ממש וגסס מול עיניה. היא נשאה אותו אל מיטת חדר השינה והשתרעה לצדו וחיבקה אותו, בעוד בעלה מצלצל לשירותים הווטרינריים. התברר שעיר שלא לגם חלב־אם לא יינצל, גם אם חלב יוגש לו. החמור הצעיר מת, אבל הדימוי של מירנדה מחבקת אותו במיטה נכתב שוב ושוב. יורם לא הרפה ממנו, והוא יאחוז גם בי עד סוף ימיי.

אני יודע שהיא ישבה אצל מיטתו של יורם אחרי שחווה מוות קליני, בראשית העשור הקודם, ואחזה בידו ימים שלמים. הוא סיפר שהבין רק אז בעצם, מי היא וכמה היא אוהבת אותו, וזה היה ארבעה עשורים אחרי שהכירו שם, באפר ווסט סייד. אני חושב על זה כעל אזהרה. דע את מי אתה אוהב. דע מי אוהב אותך. אמור להם את זה בזמן אמת. זאת הסיבה שאני כותב על מירנדה היום, כשהיא עוד לוגמת יין זול וצוחקת ושופעת צעצועים. כדי שהיא תדע.