הפסנתרנית שחוקרת איך השפיעה הגירה על מלחינים שעלו מגרמניה

הפסנתרנית עפרה יצחקי התעניינה בהשפעת חוויית ההגירה של מלחינים שעלו מגרמניה לישראל על המוזיקה שלהם והחליטה להפוך את זה לקונצרט. לשם כך היא נברה בכתבים, ספרי זיכרונות, אוטוביוגרפיות ומכתבים של חמישה מלחינים שהיגרו ממרכז אירופה לישראל בשנות השלושים והארבעים: פאול בן חיים, יוסף טל, מקס ברוד, אריך וולטר שטרנברג וקראל שלמון. מתוך הכתבים היא בחרה קטעים שיוקראו על ידי השחקן דורי אנגל בקונצרט “שתי מולדות ופסנתר” שיעלה ב־9 בפברואר במסגרת פסטיבל אילת למוזיקה קאמרית.

“אלה היו יקים אמיתיים שהיו נטועים מאוד בתרבות הגרמנית וסקרן אותי לקרוא מה הם כתבו למשפחות שלהם שנשארו באירופה, איך הם חוו את המעבר הזה וכיצד זה מתבטא במוזיקה שלהם”, מספרת יצחקי. “בחרתי להציג את המוזיקה והטקסטים שלהם אחד לצד השני. האמנות היא השתקפות של החיים, וסביר להניח שעם שינוי כזה משמעותי בחיים יהיה גם שינוי ביצירה”.

אז איך השפיעה העלייה על היצירה? יצחקי מסבירה שאצל כל מלחין זה בא לידי ביטוי באופן אחר. “זו היתה תקופה של התגייסות לאומית לבניית המדינה, ואני מציגה כמה גישות לשאלה: האם בעבור החלום הציוני צריך להשתנות סגנון היצירה של אמן כאינדיבידואל? מקס ברוד, למשל, שמוכר בעיקר כסופר אך גם היה מוזיקאי, כתב שבשבילו כל יצירה שנכתבת בארץ צריכה להיות תרומה לגיבוש של סגנון לאומי וזה לגמרי חלק מההגשמה הציונית. לעומתו יוסף טל שהגיע מברלין טען שאינו מבין את הרעיון הציוני, ולא חושב שזה שהפך לציוני בן לילה הופך אותו לאדם אחר שיכתוב מוזיקה אחרת”.

עפרה יצחקי. "האמנות היא השתקפות של החיים" צילום: נמרוד גליקמן

יצחקי היא בעלת תואר דוקטור לאמנות המוזיקה מבית הספר הגבוה לאמנויות ג’וליארד בניו יורק וזוכת תחרות המילניום לנגינת מוזיקה עכשווית לפסנתר מטעם קרנגי הול. היא הופיעה כפסנתרנית ברסיטלים ועם תזמורות באולמות ובפסטיבלים החשובים בעולם. את עבודת הדוקטורט שלה כתבה בנושא מוזיקה ישראלית לפסנתר. כיום היא מתגוררת בתל אביב ומלמדת באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל־אביב.

המשיכה לנושא ההגירה התעוררה כשנישאה לגבר גרמני ועברה לגור בפרנקפורט. “מאוד עניין אותי הקשר בין גרמניה לישראל, גם מבחינת המוזיקה, ואיכשהו זה התנקז להתעסקות במלחינים האלה. אני מנגנת הרבה מוזיקה קלאסית, אבל תמיד אהבתי לנגן מוזיקה בת זמננו, גם של מלחינים ישראלים. מה שגרם לי לכתוב את הערב הזה היה הזמנה שקיבלתי מפסטיבל בברלין שם ביצענו את המופע לראשונה”.

ליצחקי חשוב להדגיש שהמוזיקה אינה מוזיקת רקע ולא מנוגנת תוך כדי קריאה. התוכנית היא רסיטל לפסנתר לכל דבר והקטעים מוקראים בין לבין. היא בחרה במלחינים האלה, לדבריה, “גם מפני שאהבתי את היצירות שלהם וגם כי היה לי חשוב להציג סגנונות מוזיקליים שונים. חלק יותר מודרניים, חלק מתאימים למוזיקה הגרמנית של המאה ה־19 וחלק קרובים לשירים ישראליים. כמובן שהיה לי חשוב שהסיפורים יהיו מעניינים ושיכללו את מה שהם חושבים על המוזיקה הישראלית ואיך צריכה להיות המוזיקה בארץ החדשה”.

אחד הסיפורים הוא על יוסף טל שהגיע לישראל מברלין לאחר שראה ברחוב מצעד של היטלר. הוא נקלט בקיבוץ בית אלפא שם לנגן התבקש לנגן על הפסנתר החדש שנרכש לקיבוץ . טל לא הבין מדוע חברי הקיבוץ לא מוחאים כפיים בתום הנגינה, ורק אחרי שנים הבין שזה נחשב בזמנו לאקט בורגני בקיבוץ.

“כנראה שהנושא של איך צריכה להיות המוזיקה פה בתקופה ההיא מאוד העסיקה אנשים והם מדברים אחד על השני ברמזים”, אומרת יצחקי. “ברוד אומר שכל יצירה צריכה לקדם אותנו לעבר סגנון לאומי ומוסיף, ‘אבל מה לעשות שיש אנשים שלא חושבים ככה’“.

מדוע לא כללת בערב גם אשה מלחינה?

“שאלה טובה. זה לא שלא היו מלחינות, אבל כמו תמיד הן זכו לפחות תשומת לב ולא מצאתי מישהי שעונה להגדרה של הקונצרט”.