"המשחק הגדול": לסרט על משחקי הפוקר יש קלף מנצח
התסריטאי זוכה האוסקר ארון סורקין בסרטו הראשון כבמאי, מוכיח שגם בתחום הזה הוא מיומן. מדוע דווקא סיפורה האמיתי של אשה שניהלה את משחקי הפוקר הסודיים של הוליווד גרם לו לעבור אל כיסא הבמאי?
ג’סיקה צ’סטיין, בליהוק מושלם, מגלמת את דמותה של מולי בלום. לא, לא גיבורת “יוליסס” של ג’יימס ג’ויס, אלא אשה אמיתית שניהלה לפני כעשר שנים את משחקי הפוקר שאליהם הגיעו כוכבים קבועים כמו טובי מגווייר ובן אפלק לצד אורחים מזדמנים כמו ליאונרדו דיקפריו (הסרט “אושן 11” הזכיר ברמיזה ובקריצה את קיומם של המשחקים המחתרתיים האלה). היא נעצרה על ידי האף.בי.איי בחשד לקשרים עם המאפיה הרוסית.
אידריס אלבה לצד ג'סיקה צ'סטיין כמולי בלום. דמות מתעתעת וליהוק מושלם צילום: Ascot Elite
הסיפור של בלום מרתק כי היא התחילה את דרכה כספורטאית: אחת מאלופות הסקי של הנבחרת האולימפית האמריקאית. אחרי שקריירת הספורט שלה התרסקה בעקבות תאונה היא יצאה לאזרחות, חיפשה עבודה, התוודעה במקרה לעולם משחקי הפוקר הפרטיים ועד מהרה למדה את התחום והשתלטה עליו. כאן, יש להניח, מתחיל העניין הדרמטורגי של סורקין בסיפור: הקשר ההפכפך והלא צפוי שבין מזל ובין מיומנות. ספורט, לכאורה, הוא מקצוע שדורש מיומנות גבוהה כדי להצליח בו, ואילו הקריירה של בלום נגדעה לא בגלל חוסר כישרון אלא רק בגלל חוסר מזל. משחקי הימורים על קלפים, לעומת ספורט, נתפסים כעניין של מזל ואקראיות. בפועל, כך אנחנו למדים מהסרט, מדובר בעולם מורכב מאוד שרק המיומנים ביותר יצליחו בו. וגם סורקין, כמי שעוסק ביצירה, בוודאי שואל את עצמו האם רק הכישרון שלו הביאו לו את ההצלחה, או שמא זה רק מזל.
בלום של סורקין היא דמות שקשה להעריך מבחינה מוסרית: האם היא אשת עסקים מבריקה שהגשימה את החלום האמריקאי, או נוכלת שגרפה הון על ידי חיי פשע? האם היא דמות פמיניסטית ראויה להערצה, או אשה שמנצלת את מיניותה כדי לפתות גברים לבוא לבית העסק שלה? סורקין מתעתע בנו עם דמות מורכבת שמאתגרת את הגדרות ה”מותר” וה”אסור”, ומצליחה להפתיע שוב ושוב.
סורקין הבמאי המתחיל מאוד דומה לסורקין התסריטאי המקצוען. את שטף המילים האינסופי – נדמה שסורקין סובל מהיפראקטיביות מילולית – מלווה רצף מסחרר של דימויים ויזואליים. לפעמים הגודש מציף את המוח והסרט קופץ בין זמנים, בין מחשבות, בין אסוציאציות, ומעיף לעברנו מושגים מז’ארגון הפוקר ומגבה אותם בכותרות, גרפים וחיתוכים מהירים בין קלפים ובין שחקנים מפלבלי עיניים וחתומי מבט. שטף המילים והדימויים הזה הופך את “המשחק הגדול” למעין משחק פוקר בעצמו, שבו הסרט מנסה להסיח את דעתנו, להסיט את תשומת לבנו ולגרום לנו לתהות מי מחזיק יד מנצחת ומי רק מבלף. התוצאה מסחררת.
