חוקר האי-שוויון מהמובילים בעולם: "הניסוי האמריקאי נכשל"

"זה שנתיים ברצף שתוחלת החיים בארצות הברית נמצאת בירידה. בשנות השמונים היא היתה שנתיים יותר מהממוצע ב־OECD, היום היא שנתיים פחות. וזו לא המגמה המדאיגה היחידה בארצות הברית. אז נכון, יש אליטה קטנטנה שמחזיקה בהמון עושר. אבל עבור הרוב הגדול של האוכלוסייה, הניסוי האמריקאי פשוט לא עובד".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

מהו הניסוי האמריקאי?

"משנות השמונים ארצות הברית ביצעה ניסוי ייחודי במדיניות כלכלית וחברתית: הורידה לעשירים מסים, הפחיתה את הפיקוח על ההון ומגזר הפיננסים, הסירה הגנות על עובדים והורידה את שכר המינימום. החברות באיגודי עובדים ירדה מאוד. כל הדברים האלה ועוד קרו במקביל, והם היו קיצוניים יותר מתהליכים דומים במערב אירופה. ועכשיו, כמעט 40 שנה אחרי תחילת התהליך, אנחנו יכולים לשרטט לקחים מהניסוי.

"יש אנשים שאומרים שכל זה הפך את ארצות הברית לחברה דינמית מאוד - העושר הכולל גואה, שוק המניות לא מפסיק לרשום שיאים, וענקיות הטכנולוגיה מעמק הסיליקון הובילו לעידן חדש של קידמה טכנולוגית. אבל יש אנשים שלא כל כך בטוחים, כי יש בארצות הברית אי־שוויון ברור ועבור חלק גדול מהאוכלוסייה העלייה בהכנסה היתה קטנה מאוד.

"אבל כשבוחנים את הנתונים בזהירות רואים שהצמיחה לנפש בארצות הברית היתה גרועה למדי משנות השמונים. ההכנסה למבוגר גדלה רק ב־1.4% לשנה בממוצע. מה שכן קרה הוא חלוקה מחדש, דרמטית, של ההכנסה והעושר. היו אנשים שהרוויחו באופן כביר משינויי המדיניות הרדיקליים, והיו הרבה שסבלו מהם וראו את ההכנסה שלהם דורכת במקום. מה שאולי הכי בולט הוא העובדה שהאנשים המשתייכים ל־50% התחתונים של חלוקת ההכנסות ראו את ההכנסה הריאלית שלהם תקועה לחלוטין מאז 1980: 16 אלף דולר למבוגר כיום לעומת 15 אלף דולר ב־1980. וזה מראה שהניסוי המסיבי של ארצות הברית הוא כישלון גדול.

הפגנה נגד רפורמת המס של טראמפ, בדצמבר בניו יורק. "השלכות שליליות ארוכות טווח על האי־שוויון" צילום: גטי אימג'ס

"לעומת זאת, אירופה לא נקטה אותם צעדים. היא קצת הלכה בכיוון הזה, אבל באופן קיצוני הרבה פחות מארצות הברית. וזו הסיבה שבגללה אי־השוויון באירופה עלה באופן רדיקלי הרבה פחות מבארצות הברית. בארצות הברית, ב־1980 חלקו של המאיון העליון מתוך כלל ההכנסה עמד על 11%, היום הוא בערך 20%. במילים אחרות, נתח ההכנסה שמגיע אל המאיון העליון הוכפל כמעט פי שניים בעשורים האחרונים. ואילו עבור ה־50% התחתונים קרה בדיוק ההיפך: בתחילת שנות השמונים הם הרוויחו 20% מההכנסה הכללית בארצות הברית, היום מדובר ב־12%, כלומר כמעט חצי. בעצם, שתי הקבוצות האלה התחלפו בנתח ההכנסה שלהן. באירופה המערבית התמונה שונה למדי: ב־1980 הנתח של המאיון העליון מכלל ההכנסה במערב אירופה היה כמו בארצות הברית, 10%, היום הוא בערך 12%. כך שהיתה עלייה, אבל קטנה בהרבה מבארצות הברית. ואילו ה־50% התחתונים הרוויחו מעט יותר ממקביליהם בארצות הברית בתחילת שנות השמונים, בערך 24% מכלל ההכנסות, והם ראו את נתח ההכנסה שלהם נופל קצת, ל־22%, וזה עדיין גבוה יותר מהנתח של המאיון העליון. כך שיש כאן ניגוד די בולט: במדינה אחת, ארצות הברית, יש שינוי דרמטי, והמאיון העליון מרוויח היום פי שניים מה־50% התחתונים, אף שמדובר, בהגדרה, במספר אנשים גדול פי 50. ואילו באירופה יש הרבה יותר יציבות בחלוקת ההכנסות".

רק כדי להשלים את התמונה, אמרת שהצמיחה לנפש לא היתה מרשימה במיוחד בארצות הברית. היא גם לא טובה יותר מזו שבאירופה?

"בדיוק. היא בכלל לא טובה יותר מבאירופה".

אז לא היית ממליץ לחזור על הניסוי האמריקאי?

"כולם יכולים להחליט בעצמם אם זה ניסוי משכנע. לדעתי ברוב הממדים הוא לא משכנע בכלל".

צילום: אוראל כהן

אפשר לנהל גלובליזציה אחרת

בגיל 31 ד"ר גבריאל זוקמן הוא אחד מחוקרי האי־שוויון המובילים בעולם. לתודעה הציבורית הוא פרץ ב־2015 עם ספרו עטור השבחים "העושר החסר של האומות", שבו פתר תעלומה כלכלית רבת שנים - איך זה שבסטטיסטיקות הפיננסיות העולמיות המספרים לא מתחברים, ולמה חסרים בהן נכסים בשווי טריליוני דולרים. התשובה היא שהכסף הזה מתחבא במקלטי מס, במקומות כגון שוויץ, לוקסמבורג ופנמה. בחישוב הכולל, הסיק זוקמן אז, לא פחות מ־7.6 טריליון דולר מתחבאים שם. עכשיו, בראיון ל"מוסף כלכליסט", הוא מעדכן את הנתונים: "ההערכה האחרונה שיש לי, נכון לתחילת 2016, היא שמדובר בהון של משקי בית בסך 8.6 טריליון דולר שנמצא במקלטי מס". למספר המדהים הזה יש השלכות על החיים של כל אחד מאיתנו, כפי שזוקמן מסביר שוב ושוב במאמרים שאותם פרסם בשנים האחרונות ב"הניו יורק טיימס", "הגרדיאן" ועוד.

עוד נחזור אל מקלטי המס. אבל נתחיל במחקר העדכני שבו השתתף זוקמן: דו"ח האי־שוויון העולמי, שהתפרסם בחודש שעבר, זכה לסיקור נרחב ברחבי העולם, ועתיד גם לצאת כספר בהמשך השנה. הדו"ח הזה, הוא מדגיש, הוא תוצאה של עבודת נמלים קולקטיבית של עשרות כלכלנים בעשור האחרון, "באירופה, בארצות הברית, בדרום אמריקה, באסיה, בכל רחבי העולם". הממצאים רוכזו בידי המעבדה לאי־שוויון עולמי בפריז, שזוקמן יושב בוועד המנהל שלה, לצד חוקר האי־שוויון הנודע והמנטור שלו פרופ' תומס פיקטי ופרופ' עמנואל סאיז. לפני עשר שנים המחקרים של פיקטי וסאיז, שתיעדו את הזינוק האדיר בהכנסות של המאיון העליון האמריקאי ואת הפער שפתח משאר האוכלוסייה, היוו את הבסיס לקריאת הקרב של מפגיני אוקיופיי וול סטריט, "אנחנו ה־99%". מאז חוקרי האי־שוויון שכללו את הכלים שלהם ואספו עוד ועוד נתונים, וכיום הם מסוגלים לתעד את חלוקת ההכנסות והעושר של חלק ניכר מאוכלוסיית העולם, מברזיל עד סין.

"לכל אחד ואחת יש התחושות שלו ושלה לגבי אי־שוויון, בין שהם חושבים שיש יותר מדי אי־שוויון או לא מספיק", מסביר זוקמן את המוטיבציה שלו ושל עמיתיו. "לאנשים אכפת מאי־שוויון. זה ממד מרכזי של הדיון הציבורי והתהליך הפוליטי. ואנחנו רוצים לספק את המספרים והכלים שיאפשרו דיון רציונלי המבוסס על מידע. תמיד יהיו מחלוקות על אי־שוויון, אבל לפחות אנחנו יכולים לנסות לעגן אותן במספרים אמינים. זה מה שאנחנו מנסים לעשות בדו"ח הזה". הממצאים של זוקמן ועמיתיו מרתקים. בניגוד לשאר העולם, למשל, במזרח התיכון לא נרשמה בעשורים האחרונים עלייה מיוחדת באי־שוויון, כי הוא מעולם לא ירד. אזורנו היה ונשאר אחד המקומות הכי אי־שוויוניים בעולם. ברוסיה, לעומת זאת, אפשר לראות זינוק חד באי־שוויון מתחילת שנות התשעים, עם קריסת הקומוניזם ועליית האוליגרכיה — שמחזיקה את רוב הכסף שלה במקלטי מס. נשים, אגב, סוגרות בהדרגה את הפער בהכנסות מול הגברים, גם באירופה וגם בארצות הברית — אבל ככל שמתקדמים בסולם ההכנסות, החלק שלהן קטן. "תקרת הזכוכית עדיין רחוקה מלהישבר", כותבים זוקמן ועמיתיו.

מה הממצא הבולט ביותר בדו"ח?

"אפשר לראות שהאי־שוויון עולה פחות או יותר בכל מקום, אבל בקצב שונה מאוד. בחלק מהמדינות — ארצות הברית, הודו או רוסיה — הוא עלה הרבה, ובאחרות, למשל מערב אירופה, עלה פחות. זה חשוב, כי זה מראה שלא רק הגלובליזציה והסחר העולמי, כלומר הכוחות הגלובליים, מגדילים את האי־שוויון, אלא המדיניות הספציפית בכל מדינה חשובה. אחרת היינו צריכים לראות את האי־שוויון עולה באותה מהירות בכל מקום, וכאמור זה לא מה שאנחנו רואים. חלק מהמדינות הצליחו לנהל את תהליך הגלובליזציה טוב יותר מאחרות, לפחות בכל הנוגע לאי־שוויון. זה כנראה הלקח הכי חשוב של הדו"ח".

על הקשר בין גלובליזציה לאי־שוויון אומר זוקמן כי "נכון שגלובליזציה מוזכרת לעתים קרובות כמקור חשוב, אולי העיקרי, לאי־שוויון, ואני לא רוצה להגיד שהיא לא חשובה. אבל זה קצת יותר מורכב מההסברים שכיום יש תגמול גדול יותר על הקמת עסק מצליח מאוד, או שנוצרה כלכלה שבה שולטות כמה מגה־פירמות ונרשמת הכנסה גבוהה למספר קטן של חברות ועובדים. כל זה כנראה נכון במידה מסוימת, אבל לא סביר שזה הגורם העיקרי לעלייה באי־שוויון. הגלובליזציה משפיעה על האי־שוויון בעיקר דרך ההשפעה שלה על המדיניות של הממשלות". בגלל הגלובליזציה, הוא מסביר, ממשלות חוששות למסות הכנסות גבוהות או להטיל רגולציות, כי מדינה שתנקוט צעדים כאלה עלולה, לכאורה, להבריח את התאגידים ובעלי ההון למדינה אחרת. "האמונה הזאת, שהיא נרחבת, הובילה בכמה מדינות לשינוי גורף במדיניות, בעיקר במסים: הורדת מסים על תאגידים, הורדת מס ההכנסה השולי העליון, פחות מסים על עושר והון באופן כללי".

איך רפורמת המס של דונלד טראמפ משתלבת בתמונה הזאת?

"התוצאה העיקרית של הרפורמה הזאת תהיה האצה של המירוץ לתחתית בשיעורי מס החברות. לארצות הברית יהיה שיעור נמוך, של 21%, וזה יוביל הרבה מדינות ליישר קו עם שיעור כזה או נמוך ממנו. שיעורי מס החברות כבר נמצאים בירידה, והמגמה תואץ. וחשוב מאוד להבין שכששיעורי מס החברות צונחים זו בעיה גדולה. אם המס הזה נמוך מאוד, תהיה לאנשים יותר מוטיבציה לרשום את עצמם כחברות. ולזה יש אפקט שלילי על מס ההכנסה של יחידים. או אם לנסח את זה אחרת, כדי שמס ההכנסה יהיה אפקטיבי צריך להיות מס חברות גבוה יחסית. כך שהמירוץ לתחתית עם מס החברות מוביל לסיכון אמיתי שהפרוגרסיביות של שיטת מס ההכנסה" —

כלומר שמי שמרוויח יותר גם ישלם חלק גדול יותר מהכנסתו במסים — "תקטן באופן משמעותי. ולזה יכולות להיות השלכות שליליות ארוכות טווח על האי־שוויון".

אפשר לבחור איך ייראה העתיד

אז מה עושים? איך מתמודדים עם האי־שוויון הגובר בעולם? זוקמן ועמיתיו מעלים בדו"ח שלהם הצעות, מהטלת מס על העושר (יוזמה שפיקטי הציג בעבר בראיון ל"מוסף כלכליסט"), דרך יצירת מרשם עושר עולמי שימנע העלמת מס ועד השקעה בחינוך והעלאת שכר מינימום. אין שם פתרונות שלא הכרנו. לזוקמן יש הסבר: "זה משקף את הגישה שיש הבדלים ברמת האי־שוויון במדינות שונות וגם במקורות האי־שוויון בין מדינה למדינה. בחלק מהמדינות האי־שוויון בהכנסות העובדים נמצא במגמת עלייה, ובאחרות ההכנסה מהון, כלומר האי־שוויון בעושר, הוא גורם מרכזי יותר. המורשת ההיסטורית של אי־שוויון שונה מאוד במדינות כמו ארצות הברית, דרום אפריקה או צרפת. כך שאין דבר כזה פתרון אוניברסלי לאי־שוויון. מדינות שונות זקוקות לכלי מדיניות שונים, שלוקחים בחשבון את המצב הספציפי של כל מדינה כרגע ואת ההיסטוריה שלה".

במבט קדימה, זוקמן ועמיתיו מסבירים, האי־שוויון בעולם יכול להתפתח בכיוונים שונים למדי — שתלויים במדיניות שתינקט בכל מדינה. כך למשל, בתרחיש של "עסקים כרגיל", שבו כל מדינות העולם ממשיכות במגמה הנוכחית אצלן, עד 2050 האלפיון העליון העולמי, כלומר ה־0.1% שממוקמים בצמרת העושר, יחזיק בהיקף עושר המשתווה לזה של כל מעמד הביניים העולמי, ארבעת העשירונים האמצעיים. הדבר נכון גם לגבי ההכנסות: אם נמשיך בנתיב הנוכחי, נתח ההכנסות שמגיע למאיון העליון העולמי רק יעלה. אם כל מדינות העולם יאמצו את המודל האמריקאי, זה יקרה אפילו מהר עוד יותר. לעומת זאת, אם העולם יבחר במודל האירופי, מגמת האי־שוויון תתהפך (ראו גרף).

זוקמן. "לאנשים אכפת מאי־שוויון, זה ממד מרכזי של הדיון הציבורי והתהליך הפוליטי"

מה שברור, טוען זוקמן, הוא שבניגוד לטענה הנפוצה שבעוד אזרחי המערב, וּודאי בני מעמד הביניים בארצות הברית, חוו דשדוש כלכלי בעשורים האחרונים, לפחות אזרחי המדינות המתפתחות שיפרו את מצבם, אי אפשר לבנות על כך שבעתיד עצם הזינוק הכלכלי של מדינות כמו סין או הודו יפחית את האי־שוויון בין כלל אזרחי העולם. "יש קו מחשבה פופולרי בקרב כלכלנים שעוסקים בפיתוח כלכלי, שאומר שהדבר היחיד שחשוב לכלכלות מתפתחות הוא צמיחה, שזו הדרך העיקרית והישירה ביותר להורדת עוני. זו גישה נאיבית, כי אין סיבה בסיסית לכך שצמיחה תחולק באופן שוויוני או שכולם ירוויחו ממנה; בהחלט אפשרי שהצמיחה תיראה כמו בארצות הברית, ורק שבריר מהאוכלוסייה ירוויח. כך שהעובדה שסין והודו צומחות בקצב גבוה לא אומרת, כשלעצמה, כלום על אי־שוויון גלובלי או על עוני גלובלי".

האי־שוויון בין כלל אזרחי העולם, מסביר זוקמן, תלוי לא רק בסגירת הפערים בין המדינות השונות, אלא גם בפערים שבתוך כל מדינה. "צריך לבחון מה קרה לאי־שוויון בתוך המדינות האלה. ומה שאנחנו רואים הוא שהאי־שוויון גדל דרמטית בהודו וגם בסין, אם כי פחות מאשר בהודו. גם בעתיד, הרבה תלוי באיך האי־שוויון יתפתח בתוך המדינות. אי אפשר להניח שהצמיחה תדאג להכל ותוביל באופן פלא להורדת האי־שוויון הגלובלי. זה לא נכון אריתמטית ולוגית".

אפשר להילחם במקלטי המס

העיסוק של זוקמן במקלטי מס הוא השלמה מתבקשת של העיסוק שלו באי־שוויון, בגלל הקשר ההדוק בין השניים. "בשל מקלטי המס לממשלות קשה יותר למסות את ההון כמו שצריך, או למסות חברות בינלאומיות ואנשים עשירים", הוא חוזר ומסביר. "צריך לזכור שמיסוי על הון, תאגידים בינלאומיים או אנשים עשירים אינו מטרה בפני עצמה. הסיבה שהמסים עליהם חשובים היא כי אם אתה לא יכול למסות אותם אתה צריך לאסוף יותר מסים משאר האוכלוסייה, מה שמקשה עליה לחסוך ולצבור הון, כשבמקביל בצמרת משלמים פחות מסים וקל יותר לצבור הון. כך נוצר מנוע חדש לאי־שוויון בעושר".

העובדה שהעושר המסתתר במקלטי מס שייך לעשירים אינה הפתעה, כמובן. אבל המחקרים של זוקמן מראים כמה העושר הזה מרוכז: "כשבוחנים נתונים מודלפים ונתונים מחנינות מס בכמה מדינות, מגלים שה־0.1% הכי עשירים מקרב משקי הבית (כלומר האלפיון העליון) מחזיקים ב־80% מכל ההון במקלטי המס, וה־0.01% מחזיקים ב־50% מכל ההון במקלטי מס. אלה רמות ריכוז הון אדירות ולא מובנות מאליהן".

למעשה, הוא מוסיף, "ככל שעולים בחלוקת ההכנסות יש עלייה בהיקף המסים שמתחמקים מהם. יש לנו למשל נתונים טובים על מדינות סקנדינביה, שמראים שבממוצע אנשים מתחמקים מתשלום מסים על 3% מההכנסות שלהם, אבל מי שנמצאים ב־0.01% מתחמקים ממסים על כ־25%-30% מההכנסות שלהם".

לדברי זוקמן, הממצאים, יחד עם ההשפעה של מקלטי המס על האי־שוויון, מדגישים "כמה חשוב להבין איך אנחנו יכולים להפוך את הגלובליזציה והצדק המיסויי לדברים שיכולים להתקיים במקביל. אם המשמעות של הגלובליזציה היא מסים נמוכים יותר ויותר עבור העשירים ומסים גבוהים יותר לכל השאר, היא לא תצליח, היא תיכשל. אבל יש דרכים להפוך את הגלובליזציה והצדק המיסויי לתואמים, על ידי רגולציה של מקלטי המס, שינוי האופן שבו ממסים חברות בינלאומיות ואכיפת סנקציות על מדינות ומוסדות פיננסיים שמסייעים להונאות מס. זה חלק אינטגרלי מהחשיבה על אי־שוויון גלובלי".

במאמרים שאתה מפרסם אתה מרחיק לכת ומאשים את מקלטי המס בגניבה.

"כשמסתכלים על ההכנסות ממס חברות של מדינות כמו אירלנד, הולנד או לוקסמבורג, מקלטי המס העיקריים באיחוד האירופי, רואים שהן מכניסות מהמס הזה הרבה יחסית לגודל הכלכלה שלהן, כי הן מצליחות למשוך בסיס מס ענקי ומלאכותי משאר העולם" — כלומר חברות ענק שרושמות, באופן מלאכותי, את הפעילות שלהן במדינות האלה. "כך שיש רווחים שנרשמים באופן מלאכותי באירלנד, ואפילו על ידי החלת שיעור מס זעיר על בסיס המס הענקי הזה אירלנד יוצרת הרבה הכנסה עבור עצמה. וזו גניבה טהורה. אלה למעשה רווחים שהופקו במקום אחר — באירופה, בארצות הברית, בישראל, במדינות מתפתחות — והם צריכים ליצור הכנסות ממס במדינות האלה. אבל הם לא. אז מדובר בגניבה. חשוב להבין את זה, כי אז מבינים שאי אפשר לרשום התקדמות משמעותית בלי סנקציות הולמות. הדרך העיקרית שבה אפשר לשנות את המצב היא לשנות את התמריצים של מקלטי המס ולהפוך את זה למסוכן ויקר עבורם לבצע כזו גניבה".