אופנה: בראש של הד מיינר
בדי אוהלים צבאיים והשפעות חסידיות הפכו את הד מיינר לשם הישראלי הכי חם בעולם האופנה הבינלאומי היום. בראיון הוא מספר מה מרתיע אותו בהגדרה "יוניסקס" ולמה הוא לא מוכר בחנויות בישראל, אבל ממשיך להתגורר פה: "אין פה היסטוריה של אופנה. זה נותן לי חופש להמציא"
בעוד יומיים (19.1) יציג המעצב הישראלי הד מיינר בפעם השנייה את הקולקציה החדשה שלו במסגרת הרשמית של שבוע האופנה של פריז, מסגרת השמורה לרוב למעצבי־על. אין הרבה מעצבים ישראלים שיכולים להתגאות בהישג שכזה, ובוודאי כאלו שנשארו לחיות בישראל ומחזיקים כאן בסטודיו מקומי. יותר ממתבקשת השוואה לאלבר אלבז, עוד מעצב ישראלי ש”עשה את זה בגדול” בעולם האופנה הבינלאומי.
הד מיינר. ישתתף השבוע במסגרת הרשמית של שבוע האופנה בפריז צילום: עמית שעל
לא אלבר אלבז
אבל מיינר (31) לא אוהב את ההשוואה, ניכר שהיא אפילו מכעיסה אותו. “לא, לא, לא”, הוא ממהר להדוף את המחמאה, “אני לא שם את עצמי באותו גובה. אני מותג צעיר ועולה שהצליח יפה, אבל יש לי עוד מסע ארוך כדי להגיע למעמדו ומעבר לזה, אנחנו גם שונים בעבודה שלנו”. הוא אמור ומתכוון אולי לסגנון ואולי לעובדה שאלבז עמד עד לא מזמן בראש בית האופנה הבינלאומי לנווין, ומיינר לעומתו עומד מאחורי מותג שהוא עצמו הקים ונושא את שמו.
אם ההשוואה לאלבז היא חלק מהעתיד של מיינר, אין מנוס מלסקור את העבר וההווה, המעניינים לא פחות. הוא נולד וגדל בעמוקה, יישוב קטן בגליל העליון, ובגיל 16 נחשף לאוסף בגדי קימונו של חברת משפחה שהביא אותו לעיסוק באופנה. “נכנסתי אליה הביתה עם אמא שלי והאוסף המרשים משך אותי”, הוא נזכר. “היא גם עסקה בעבודות עור ותכשיטים וביקשתי ממנה שתלמד אותי”. היא אכן לימדה אותו, והוא הכין תיקים ומכר מעט בתל אביב. משם עבר לתפירת ריפוד לרהיטים דווקא: “הכרתי מישהו שהתמחה בתפירה ייחודית ביד ועבדתי אצלו. מאוד נהניתי ונשארתי שם שנתיים”.
הבחור שאצלו עבד היה מרצה בבצלאל שזיהה את הפוטנציאל בשוליה הצעיר ודחף אותו ללימודים מסודרים בבית הספר הנחשב, שם הכיר את התחום לעומק וגם מרצים ואנשים שהשפיעו עליו וממשיכים להשפיע עד היום: “המרצה קולט זורע נתנה לי דחיפה לאגו והרחיבה לי את המנעד היצירתי. בשנות הלימודים הייתי כמו מהופנט, שקוע מאוד במה שאני עושה, נכנסתי ממש לאובססיה. בעיקר בתחומים שהיו קשורים אליה”.
מתוך התצוגה של הד מיינר בשבוע האופנה בפריז צילומים: Gio Staiano
יקר אבל לא יוקרתי
האובססיה הניבה סטודנט מבטיח במיוחד, וכך הוא התקבל לאחר הלימודים לתוכנית היוקרתית EFM בפריז, שאליה מתקבלים מדי שנה עשרה מעצבים בלבד מכל העולם ומטרתה לשלב הבטחות צעירות בתעשייה הנחשקת של בירת האופנה. “הם עובדים עם דיור, שאנל, הרמס – כל הגדולים”, הוא מסביר בשוויון נפש כמעט צורב נוכח השמות המפוצצים. "כמה שקשה להתקבל לתוכנית הזו, החזקתי שם מעמד חודשיים”, הוא מסביר
זה לא חלומו של כל מעצב?
“הבנתי שאני לא רוצה 'לעבוד' בתעשיית היוקרה”.
אבל הבגדים שלך נמכרים לצד מותגי יוקרה ובמחירים דומים.
“זה נכון. אבל ההגשה היא אחרת. הבגדים שאני עושה לא מגדירים סטטוס. אם מישהי הולכת עם תיק של הרמס, המסר ברור. אני לא רוצה להיות מוגדר ברמה כזו. הבגדים שלי נמצאים בקטגוריה של הנחשקות, אבל בגלל התפירה והעיצוב עצמו, לא בגלל הלוגו”.
הבגדים שלו, שמחירם נע בין 400 ל־1,500 דולר לפריט, אכן לא משדרים סטטוס במובן המיידי. אם כבר – יש ברבים מהם משהו שמזכיר בגדי פועלים אמריקאים משנות העשרים: הם גדולים ולא בהכרח מחמיאים לפי הסטנדרטים המקובלים.
גם הבדים נעים בין נעימים מאד לקשים וכבדים - למשל כשהוא משתמש בבדי אוהלים צבאיים. ועדיין, הם נחשקים. הם כל כך נחשקים שמיינר, שמעצב בהגדרה בגדי גברים בלבד, יודע שנשים לא מעטות קונות אותם. “אני מאד נהנה מכך שנשים קונות ונראות בזה מצויין”, הוא אומר, “אני לא עושה חייטות במובן האירופאי המסורתי, כזו שמחדדת את גוף הלובש, ובמובן הזה הזהות פחות מוגדרת”.
יש היום המון מותגים שמגדירים את עצמם כיוניסקס
“זה לא מה שאני רוצה. אני לא חושב שנשים וגברים הם אותו דבר”.
המותג שלו הושק לפני שלוש וחצי שנים ונמכר במעל 40 בוטיקים יוקרתיים בעולם, בעיקר ביפן, ארה”ב ופריז, שם הם נמצאים גם בגלרי לאפייט הנחשב. הוא נמכר גם בכווית אבל בישראל אין לו חנות או נקודת מכירה פעילה. בכל עונה הוא עורך כאן מכירת פופאפ קצרה.
פריז עשירה מדי
אשתו ואם שני ילדיו, הזמרת ריף כהן, עושה גם היא חיל בצרפת מה שמעלה את התהייה מדוע הם לא עוזבים לשם: “התוכנית שלי מראש הייתה למכור בפריז אבל להשאיר את הפעילות והפיתוח בארץ", הוא אומר, “בישראל אין ממש היסטוריה של אופנה, אין תכתיבים וסיסטמות שנהוגות כבר עשרות שנים כמו בפריז וזה נותן לי חופש להמציא. פריז חשובה, עשירה ומעניינת, אבל צריך לפעמים לשכוח מהעושר ששם”.
אתה מרגיש שאין לך מקום בעולם האופנה הישראלי?
“יש. בגלל זה אני עורך פה מכירות פעמיים בשנה וגם מקפיד להופיע בתקשורת בארץ, אבל עולם האופנה פה לא במצב טוב. אני לא מוכן לעבוד בקונסיגנציה ולכן לא יחזיקו אותי בבוטיקים מקומיים. אני לא ממש מתעניין במה שקורה בעולם האופנה הישראלי, אבל כן חושב שהתעשייה פה צריכה ריסטארט, האנשים שמנהלים אותה צריכים להתחלף, וגם צריך לבדוק מה הישראליות וישראל יכולים להציע לעולם מעבר להיי־טק. מה קורה איתנו ברוח, באמנות ובעיצוב - ולהשקיע בזה”.
ואיך זה להיות ישראלי בעולם אופנה בינלאומי?
“אין ספק שהישראליות מעניינת, זה עניין שעולה בשיחות ואנשים נורא מתלהבים מתל אביב בעיקר. לגילויי אנטישמיות ממש לא נחשפתי, אולי קצת במפעלים בטורקיה, אבל אני חי עם תובנה שזה קיים ומתייחס לזה כמו אל תופעת טבע. אשתי חוותה את זה כשה־BDS ניסו להחרים לה הופעה ולהביא לביטולה”.
ההשפעות מהעולם הצבאי והחסידי לא יוצרות אנטגוניזם?
“אנשים שקונים אותי, קונים לוק ורעיונות. לא פוליטיקה”.
עיוותים מכוונים
הקולקציה שתוצג בסוף השבוע בפריז עוסקת בקנה מידה. מיינר משחק בין הסגנון הגדול והמרושל שאפיין אותו עד כה ומצמיד אותו לגוף תוך עיוותים מכוונים. ג’קטים מחויטים מלפנים וגדולים מאד מאחור, למשל, שרוולים מסובבים ושלל שיבושים של החייטות המסורתית שהוא כל כך אוהב לאתגר.
