רצח בלי סטייל: הסדרה על רצח ורסצ'ה לא מתרוממת

כל מי שהיה בגיל ששומעים חדשות בשנת 1997 זוכר את רצח ג'יאני ורסצ'ה. מעצב־העל האיטלקי נורה למוות מחוץ לאחוזתו הדקדנטית במיאמי ביץ' באותו קיץ, בידי רוצח סדרתי בשם אנדרו קונאנן, שרצח עוד ארבעה אנשים לפני כן. קונאנן התאבד שמונה ימים אחרי רצח ורסצ'ה, ולקח את סיבותיו עימו לקבר.

ארבע ומשהו שנים אחרי הסרט הביוגרפי של ערוץ לייפטיים, "House of Versace", מגיע "הרצח של ורסצ'ה", מבית היוצר של ראיין מרפי, שהוא חלק מאנתולוגיית American Crime Story שהעונה הראשונה שלה היתה "אמריקה נגד או.ג'יי. סימפסון" זוכת האמי.

"הרצח של ורסצ'ה" מבוסס על ספרה של מורין אורת', "Vulgar Favors", ומשפחת ורסצ'ה התנערה ממנו לחלוטין בהודעה כי מדובר ב"יצירה בדיונית".

ריקי מרטין כבן הזוג של ג’יאני מתוך הסדרה "הרצח של ורסצ'ה" צילום: באדיבות yes

פאם פאטאל אלגנטית

"House of Versace", שהתמקד בחייה של דונטלה, שלקחה על עצמה את ניהול החברה אחרי מות אחיה, הלך על הדרך הקלה והטראשית, עם תסריט קאלטי ומשעשע. הליהוק של ג'ינה גרשון ("נערות שעשועים") בתפקיד דונטלה, היה גאוני, וניכר כי היא התענגה על דמותה המחומצנת והגרוטסקית. זה אולי לא הוגן לשפוט את הסדרה החדשה אחרי שני הפרקים שקיבלנו לצפייה (הסדרה עולה בערוץ yes edge ביום חמישי, במקביל לשידור בארה"ב), אך נראה כי הבעיה העיקרית שלה היא הנסיון דווקא לא להיות טראשית.

כחלק מסדרת American Crime Story היא מתמקדת ברצח וברוצח, אותו מגלם דארן כריס מ"Glee" - סדרה נוספת מבית היוצר של מרפי.

פנלופה קרוז מגלמת את דונטלה כאילו הייתה פאם פאטאל אלגנטית בפילם נואר, ואילו ורסצ'ה עצמו (אדגר רמירס) מוצג כגאון טוב לב שלבו מלא באהבה כלפי היצירה, כלפי החיים, כלפי משפחתו וכלפי בן זוגו, אותו מגלם כוכב הפופ ריקי מרטין.

נראה שהמלהקת לא מכירה אף שחקן איטלקי, אז כל התפקידים האיטלקיים הלכו לשחקנים היספניים מתוך הנחה שאף אחד ממילא לא ישים לב למבטא.

הומופוביה בניינטיז

כל מי שראה את "לילות בוגי" של פול תומאס אנדרסון או "חיי עם ליברצ'ה" של סטיבן סודרברג יודע שאפשר לספר סיפור על דמויות וולגריות ונובורישיות בצורה אינטליגנטית, רגישה ומתוחכמת, מבלי ליפול לטראש בעצמך.

זה מה ש"הרצח של ורסצ'ה" רצה לעשות ולא הצליח. במקום זה אנחנו מקבלים סדרה שמנסה להיות איכותית אך נכשלת.

מביכות במיוחד הסצינות הגנובות מהסרט "אמריקן פסיכו" של מרי הארון, בהן אנחנו אמורים להזדעזע מהרהיטות של הרוצח וכשרונו לשכנע אנשים שהוא אזרח מכובד. השיא מגיע בסצינה שממש כמו ב"אמריקן פסיכו" מנגידה את מעשיו המתועבים של הרוצח למוזיקה הקצבית והחלקלקה של פיל קולינס המושמעת ברקע.

הסדרה הולכת אחורה מבחינה כרונולוגית, בניסיון להבין את דמותו של הרוצח ולנסח איזושהי אמירה על הומופוביה בניינטיז.

לא ברור לאיזה מסקנות נגיע אחרי תשעה פרקים, אבל מה שבטוח זה ש"House of Versace" הוא אופציה הרבה פחות יומרנית והרבה יותר כיפית מ"הרצח של ורסצ'ה".