מאינדי לגינדי: המקום שבו התל־אביבים מפסיקים להתנשא

ד"ר נועה לביא היא סוציולוגית, מרצה לתקשורת, מומחית לתקשורת פוליטית וחוקרת טלוויזיה. והיא תל־אביבית. היא נולדה בעיר וחיה בה כמעט את כל 48 שנותיה, ממש במרכזה. היא מכירה היטב את העיר, כל פינה והשינויים שעברה, כל ברנז'ה ובוהמה וסצנה, והעיר מכירה אותה. הדירה האחרונה שלה היתה ברות, אחד הרחובות הקסומים של תל אביב, בסמוך לדיזנגוף, לפרישמן ולשלמה המלך, מעל גינה ציבורית קטנה עם בית קפה מזערי שסביבו נבנתה קהילה, ולא רחוק מהים, מהטיילת. התל־אביביות בהתגלמותה. אבל כבר חודש שלביא גרה בפרויקט השוק הסיטונאי, במגדל, בתוך מתחם מגורים חדיש ו"יוקרתי", לפי מומחי המיתוג והאריזה שתפרו לו.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

"אני מעדיפה שתקרא לזה שיכון רב־קומות, לא מגדל", היא מבקשת כשאני פוגש אותה בדירה שאליה עברה עם בן זוגה אייל וילדיהם. היא מעוצבת כמיטב הדירות החדשות, בכל הארץ: מטבח פתוח לסלון ופינת אוכל, למשל. כביסה מקופלת על הספה. ומרפסת רחבת ידיים אל הנוף. לא מגורי יוקרה, אבל גם לא דירה תל־אביבית רגילה.

הדירה התל־אביבית שלהם כבר היתה צפופה מדי: 64 מ"ר, עם ילדים בני 10 ו־8. הם חיפשו דירת ארבעה חדרים בתקציב שיוכלו לעמוד בו, ולא מצאו. ואז נסעו יום אחד ליד הפרויקט הזה של גינדי, בין רחוב החשמונאים לרחוב קרליבך. "הגבנו אליו בצורה פבלובית תל־אביבית, 'תראה איזו מפלצת נדל"ן מכוערת בנו לנו כאן' וכדומה", מספרת לביא, "אבל אז הבת שלנו אמרה: 'זה נראה לי בכלל לא רע, למה שלא נחפש כאן?'. אמרתי לבן הזוג שלי שזה רעיון בכלל לא רע, ואחרי שביקרנו בדירות הבנו שדי נחמד כאן, בניגוד למה שחשבנו. מבפנים זה בכלל לא מפלצתי, ובניגוד לפרסומות שבהן שיווקו את המתחם, לא מדובר במגדלי יוקרה. בדיוק התפרסמה כתבה שהכפישה את המקום (והתייחסה בין השאר לבעיות תכנוניות בחלק מהדירות והשטחים הציבוריים במתחם — א"ל). רצתי לבעלי ואמרתי לו: 'זה הזמן לחפש כאן דירה'".

מתחם השוק הסיטונאי. יותר מ־700 דירות כבר מתאכלסות, עוד כ־1,400 בבנייה, והמחירים נמוכים ב־15%-20% מהשוק צילום: אוראל כהן

הם מצאו דירה של 4 חדרים, 107מ"ר ועוד מרפסת של 12 מ"ר, "שעולה 8,200 שקל בחודש. במרכז העיר ראינו דירות שעולות הרבה יותר מזה, דירות מתפוררות, ובלי חניה ובלי מרפסת. אין כאן את המרצפות המצוירות המיוחדות של הדירה ברות, אבל הקירות לא מתפוררים ויש חניה וזה קרוב לרוטשילד ועשר דקות הליכה מבית הספר, שליד הסנטר. כאן הכל פונקציונלי, הכי פשוט שיש. זה נורא סטנדרטי, ואני לא רואה כאן נובורישיות. אחרי שהבנתי את זה, יכולתי לדמיין את עצמי מכניסה לפה את מה שאני רוצה כדי להפוך אותה לדירה שתהיה שלי".

"גם אנחנו רצינו לעבור לפה", אומר פתאום בנה בן ה־8. ככה זה, הילדים לא מסתכלים על בניין וחושבים "מפלצת נדל"ן". להורים היה קשה יותר. "אני מודה ששבוע לפני שעזבנו הייתי בחרדה: חרדה לעזוב את השכונה, את החיים התל־אביביים שאליהם התרגלנו. אבל יום אחרי שהתארגנו פה, כשהתעוררנו בבוקר, איתי ואני הסתכלנו זה על זו והבנו שזה היה לגמרי מחסום פסיכולוגי. אנחנו לחלוטין מרגישים בתל אביב, ואנחנו בדירה גדולה וחדשה. יש לי מתחת לבית הכל, אפילו פתחו פה בית קפה אילן'ס, ואני מוציאה פה פחות כסף משהוצאתי ברות, כי מתברר שיש סניף של רשת ויקטורי ביהודה הלוי".

לקניון האופנה היומרני שמתחת לבית, לעומת זאת, היא לא מגיעה. "כולם אמרו לי: 'איך תגורי מעל קניון? כל הזמן תבזבזי', אבל אני בכלל לא רוצה לרדת לקניון, הוא לא מעניין אותי, כולו מותגים. כשאני רוצה לעשות קניות אני הולכת לדיזנגוף סנטר, עשר דקות מכאן. כשבקניון יבינו מי גר פה יהיו בו עסקים צנועים יותר, הוא יהיה דומה יותר לסנטר ויתחיל לעבוד טוב יותר". לביא מובילה אותי אל המרפסת, ואני מתקשה לעמוד בקסמו של הנוף. זו לגמרי תל אביב, רק מזווית אחרת. קצת פחות פירות של פיקוסים. וגם הדיירים, היא אומרת, הם לגמרי תל אביב, "תמהיל האנשים פה הוא לא כמו שחושבים".

נועה לביא. "הגבנו למתחם בצורה פבלובית, 'תראה איזו מפלצת נדל"ן מכוערת בנו לנו כאן'. אבל אז הבת שלנו אמרה: 'זה נראה לי בכלל לא רע'" צילום: אוראל כהן

אחרי שה"יוקרה" נגמרה

פונקציונלי, פשוט, סטנדרטי - אלה מילות המפתח, שמובילות לכך ש"תמהיל האנשים פה הוא לא כמו שחושבים".

כי ההתחלה היתה אחרת. שיווק הפרויקט החל ב־2010, בשלהי חגיגות ה־100 של תל אביב, ומאז הוא מותג כ"פרויקט של פעם ב־100 שנה". גינדי מכרה אותו כפרויקט נוצץ: זרקורי ענק שמאירים את שמי תל אביב, כאילו באטמן עצמו מוזמן לקנות כאן דירה, סרטוני פרסומת מושקעים בטלוויזיה, שלטי ענק באיילון בכיכובם של דוגמנים ודוגמניות, ודגש בלתי פוסק על הצירוף "מגדלים יוקרתיים". GINDI TLV נולד קודם כל כמותג. אלא שהשנים חשפו מציאות קצת אחרת. ראשית, יוקרה בדרך כלל הולכת עם מבני בוטיק — מיעוט דירות הופך אותן לזמינות רק למתי מעט, שמוכנים לשלם הרבה מאוד בשביל להשתייך לקבוצה הסגורה הזאת. בפרויקט הזה, השיווק מתחילת הדרך מכר יותר מ־2,000 דירות. רק בשלב א', שהאכלוס שלו החל לפני שבועות אחדים, יש 11 בניינים ובהם 714 דירות. נכון, יש בהם 14 קומות, מה שהופך אותם למגדלים — אבל מדובר במאסה של דירות, שלא נגמרת כאן: כעת נבנים עוד שני מגדלים, בצורת תלתן, שבהם 48 קומות, ושני מגדלי תלתן נוספים יוקמו בהמשך, ובסך הכל יוסיפו כ־1,400 דירות. בוטיק זה לא, וקשה למכור כך יוקרה אקסקלוסיבית. המאסה הזאת הרחיקה מהפרויקט את אנשי האלפיון, שמאכלסים מגדלים אחרים במרכז תל אביב, וגם הורידה מחירים, כשכבר בשלב המכירה גינדי הציעה שלל הנחות. החברה היתה לחוצה למכור ומלחיצה לקנות, בירידי מכירות גדולים ועם מסר עיקש למתעניינים שכדאי לשלם מהר כי המלאי — מדובר באלפי דירות, כן? — אוזל. בתוך המתקפה השיווקית, השורה התחתונה היתה שמדובר בדירות חדשות במרכז תל אביב, ולא מעט משקיעים ניצלו את ההזדמנות, מניחים שדירות בתוך העיר הן אף פעם לא הימור רע; חלק מהם קנו במתחם כמה וכמה דירות. נדמה שאף אחד אז לא הביא בחשבון שכל הדירות האלה יושכרו בבת אחת, מה שייאלץ את הבעלים לגבות דמי שכירות נמוכים יחסית.

במילים אחרות, כבר מלכתחילה הפרויקט הזה לא היה יכול להיות מתחם יוקרה, כנגזרת מתבקשת של היקפו. וכששלב א' הושלם התברר שגם הביצוע רחוק מלהיות יוקרתי: בדירות הקטנות, למשל, הממ"ד צמוד למסדרון הקומה ולכן בפועל אין בו חלון שאפשר לפתוח. או שבכל הדירה יש רק כיוון אוויר אחד. יש דירות שפונות לרחוב החשמונאים הרועש והמזוהם, ויש דירות שפונות בעיקר למרפסת של השכנים. הבעיות לא מאפיינות את כל הדירות, כמובן, אבל לא מעט רוכשי דירות גילו שלל בעיות תכנוניות עוד בעת הבנייה (למשל, מרפסת שגבוהה יותר מהסלון שאליו היא מחוברת) או לאחר השלמתה. כך שמאחורי המותג הנוצץ ששווק מסתתרות דירות בסיסיות, שיש כבר מי שמתחו ביקורת על התכנון של חלק מהן, וגם מבחינת גודלן אין כאן שום יוקרה. מטראז' סטנדרטי של בניינים חדשים, ולעתים למטה מזה (בחלק מהדירות החדרים קטנים במיוחד, למשל). אין כאן באמת דירות רחבות ידיים בסטנדרט תכנון וביצוע גבוהים, כמו במגדלים תל־אביביים אחרים.

אבל כל החסרונות האלה יצרו יחד את ה"מחיר למשתכן" של תל אביב, פרויקט מגורים אדיר ממדים שמאפשר לצעירים להישאר בעיר. תל אביב, זה לא חדש, היא בירת התייקרות הנדל"ן של ישראל. העליות בדמי השכירות וּודאי במחירי הדירות לקנייה דוחקות החוצה כבר שנים שכבה שלמה של תל־אביבים, כאלה שרוצים לגדל ילדים בעיר אבל מגלים שהם לא יכולים לעשות זאת, ונודדים לגבעתיים ורמת גן, חולון ובת ים, הרצליה ופתח תקווה. רבים מהם בני המעמד היצירתי, והעיר מתרוקנת בהדרגה מהרוח הקריאטיבית שעושה אותה למה שהיא. במקביל היא מתמלאת בתושבי חוץ, בני הגיל השלישי שחוזרים מהפרברים ומתעשרי הייטק, שממלאים את המגדלים הצצים בכל פינה ואת הפנטהאוזים והדירות החדשות שנבנים במסגרת תמ"א 38.

שים אדרי. "אף אחד לא יקבע לי מה זה להיות תל־אביבי, ואם אני פה — אז תל אביב גם פה. נקודה. להיות ציני זה הכי 2008, זה ממש לא מעניין" צילום: נמרוד גליקמן

הפרויקט שקם על חורבות השוק הסיטונאי משנה כעת את התמונה, או לפחות ממתן מאוד את המגמה. מתוך יותר מ־700 הדירות החדשות, יותר מ־400 עומדות להשכרה. זה בום מטורף של דירות להשכרה בעיר שבה עד כה נלחמו על כל דירה. ההיצע הזה, לצד התכנון והבנייה הבסיסיים מאוד, מושכים את המחירים למטה.

"בימים הראשונים השכרנו דירות של 3.5 חדרים ב־7,000-6,500 שקל, ו־4 חדרים ב־8,000-7,500, אבל היו בעלי דירות לחוצים שהשכירו גם בפחות. 5 חדרים אני משכיר מ־9,000 שקל. אתה מבין? אנשים קיבלו פה דירה חדשה ב־9,000 שקל ושינו את החיים שלהם", אומר המתווך אסף רוזיו, ומוסיף כי מדובר ב־15%-20% פחות ממחירי השוק (דירות של 5-4 חדרים עם חניה בסביבה, למשל, עולות כ־15-12 אלף שקל בחודש). עם זאת, הוא לא סבור שהפרויקט יוביל לירידה במחירי השכירות בדירות אחרות באזור.

שכר הדירה אולי גבוה יחסית לדירות דומות בערי המעטפת של תל אביב, אבל בתוך העיר אין מחירים כאלה, ודאי לא לדירות עם חניה ולעתים גם מחסן, שנמצאות ליד הסינמטק ומתחם מסעדות (רחוב הארבעה), מעל קניון, קאנטרי קלאב, גינה ציבורית גדולה, בית ספר, גני ילדים ובקרוב גם מעונות יום. ובימים אלה, כאמור, מאות דירות מושכרות בבת אחת במחירים הנמוכים־יחסית האלה. רוזיו, בחליפה מחויטת, צעיף משי וחיוך גדול, מקבל את פניי במשרד התיווך שלו, היחיד שיושב בתוך המתחם עצמו, ומתגאה בהיקף העבודה. "אנחנו מטפלים בערך ב־300 דירות בפרויקט, השכרנו כבר 150, אני סוגר 20-10 עסקות ביום", הוא אומר. ככה נראה שינוי עירוני דרמטי מבעד לעיניו של האיש שגוזר ממנו קופון (גם מהמשכיר וגם מהשוכר, מתברר).

ג'נטריפיקציה הפוכה

העובדה שרובם הגדול של שוכרי הדירות בפרויקט, וגם של מי שגרים בדירה שקנו כאן, כאמור, הם תל־אביבים שחיפשו נואשות דיור סביר בתוכה בעצם מצביעה על תהליך של ג'נטריפיקציה הפוכה: במקום שבעלי ההון ידחקו את המקומיים שיוצרים את הווייב העירוני, המקומיים מצליחים להישאר בעיר. "יש כאן אלמנט של צדק, כי מי שעשה את תל אביב למה שהיא זה אנחנו, וזה מה שגרם לאותם עשירים לבוא לפה ולקנות דירות יקרות, בבניינים של פינוי־בינוי או תמ"א, אבל הם גם אלה שגורמים לנו לצאת מפה. באחד העם פינת רוטשילד כבר יש בניינים שאתה לא שומע בהם עברית ולא רואה אדם מתחת לגיל 70. אצלנו בשכונה הישנה היו הרבה אמנים ואנשי יצירה, והם פשוט נעלמו אחד־אחד", מספר אחד הדיירים הטריים בשוק הסיטונאי. הוא עבר לכאן עם אשתו, שניהם סביב גיל 40, ועם שני ילדיהם, בת 6 ותינוק. הם שכרו דירת חמישה חדרים, ושיפצו אותה לטעמם תוך קיזוז העלות עם בעלי הדירה. בעבר הם גרו במלצ'ט פינת שינקין, בלב של לב העיר. "אנחנו תל־אביבים שרופים, לא הסכמנו להתפשר ולגור מחוץ לאזור חניה 1 (מרכז העיר עד אבן גבירול). כשחיפשנו בית ספר לילדה, פגשנו את מנהל בית הספר החדש במתחם, התרשמנו ורשמנו אותה אליו. חודשיים הייתי מביא אותה לבית הספר ומסתכל מי האנשים כאן, כדי להבין, וראיתי שמדובר באנשים כמונו, לא אנשי המגדלים הרגילים. רק אז התחלנו לחפש פה דירה", הוא אומר. כדי לחדד את ההבדל מהמגדלים הרגילים, הוא מספר: "יש לנו חברה טובה שגרה במגדל של עשירים, ובכל פעם שאנחנו באים לשם אין שם כלב. מה שראיתי שם היו דירות ריקות או כל מיני עבריינים. הרבה מהדירות האלה שייכות לעשירים תושבי חוץ שבאו להלבין כסף, ואני לא רוצה לחיות בסביבה כזאת".

במידה מסוימת, גם במגדלים של שרונה גרים תל־אביבים שמצאו הזדמנות לשדרג דיור בלי לצאת מהעיר, אבל העלויות שם גבוהות בהרבה, והתמהיל האנושי שונה. "לא הייתי גר שם בשום אופן", מדגיש בן שיחי. "שם אתה יורד לשוק האוכל, ופה כשאני יורד אני ב'תחתית' (בית קפה ותיק שהוא מוסד תל־אביבי), זה מוכר לי. מבחינתי שרונה זה פריפריה". לדבריו, "לא רצינו מגדלים, ולא רצינו לשלם 15 אלף שקל על 5 חדרים במרכז תל אביב. ופה — אני לא אשקר ואגיד שכשראיתי את הנוף הפתוח עד הים אמרתי 'זה לא מעניין אותי'. אתה עומד פה בפה פעור". אשתו מחייכת: "כן, אבל היה לך קשה לעזוב את המרפסת במלצ'ט. היית רואה את השכנים שם, היה לך דיבור איתם". והוא משיב: "אבל גם פה יש לנו מרפסת, 18 מ"ר. אני הולך לשים ערסל ולהעביר פה את הקיץ".

יובל חזז, ליאת דהן חזז וילדיהם. "התרגלנו לתל אביב מסוימת וגילינו שיש תל אביב אחרת. פחדנו שנאבד את החמימות שהיתה לנו בשינקין, אבל גילינו אותה גם כאן" צילום: נמרוד גילקמן

גם שים אדרי חושב שהשוק הסיטונאי לא דומה למתחמי מגורים חדשים אחרים בתל אביב. "גרנו ליד מתחם צמרת הרבה שנים, היינו שם הרבה, ושם זה אחרת", הוא אומר. "חוויתי הרבה את העיר הזאת, חייתי את תקופת שינקין, ניהלתי בוטיקים של אופנה. אף אחד לא יקבע לי מה זה להיות תל־אביבי, ואם אני פה — אז תל אביב גם פה. נקודה. להיות ציני זה הכי 2008, זה ממש לא מעניין, וגם לא מעניין הקטע של להיות היפסטר עם מראה של אחד שלא התקלח שבועיים". אדרי (40) הוא מעצב פנים, והוא עבר לשוק הסיטונאי עם בן זוגו טל משה, יהלומן, ועם התאומות שלהם, בנות שנתיים. הם גרים בדירת 5 חדרים של 120 מ"ר ועוד 18 מ"ר מרפסת, ומשלמים 9,000 שקל בחודש. את הדירה הקודמת שלהם, ברחוב בארי שליד איכילוב, עזבו בין השאר כי רצו מרפסת, וגם בדירה החדשה, כמו כל אחד מהמרואיינים האחרים, הם מציינים את המרפסת והנוף הנשקף ממנה כאחד השיקולים המרכזיים לבחירה לגור כאן.

ולא רק את תל אביב המוכרת הדיירים מוצאים במתחם; מתברר שחלק מהם מוצאים בו גם את סמל העירוניות הגדול בעולם. "האזור מזכיר לנו את ניו יורק, מבחינה אורבנית, יש כאן שילוב של ניו יורק ותל אביב. גרנו בניו יורק 10 שנים, ואולי בגלל זה בחרנו לגור כאן", אומר יובל חזז (38), שעבר עם אשתו ליאת דהן חזז (42), מעצבת אופנה, וילדיהם, בני 9 ו־3, לדירת 4 חדרים שקנו לפני כחמש שנים. התרגלנו לתל אביב מסוימת וגילינו שיש תל אביב אחרת. לליאת היו כל הזמן חששות, היא פחדה שנאבד את החמימות שהיתה לנו ברחוב שינקין, אבל גילינו שגם כאן יש לנו אותה החמימות, ממש ליד הבית".

תושבים חוזרים

במקביל לתל־אביבים שהשוק הסיטונאי אפשר להם להישאר בעיר, מתברר שהוא גם החזיר לעיר לא מעט תל־אביבים לשעבר שכבר נשברו ממחירי הדיור ועזבו אותה. "יש פה לא מעט חוזרים, יכול להיות שלזה הם התכוונו כשהם אמרו שזו הזדמנות של פעם ב־100 שנה", אומר לי בחיוך אחד הדיירים.

באחת הדירות אני פוגש תושבת חוזרת כזאת, גם היא ובן זוגה בני כ־35, הורים לבני 6 ו־3, שחיו בעבר במרכז תל אביב, אבל עם לידת הילדים עברו לגבעתיים, כי לא הצליחו למצוא דירה שמתאימה להם במחיר סביר. עכשיו הם הצליחו. "כמעט שנתיים חיפשנו דירות להשכרה בגבעתיים ובתל אביב", היא מספרת. "כל הזמן קיבלנו המלצות על הפרויקט הזה מחברים שגרים באזור, הם ממש לחצו עלינו לבוא לראות. אבל כשהגענו לראות היה לנו קשה להתגבר על המחסום המנטלי, על הדימוי השלילי שהיה לנו על אנשים שגרים במגדלים, כאלה שהם שונים מאיתנו, מאנשי מרכז תל אביב. אני עברתי את המחסום הזה ראשונה, והתחלתי לעבוד על בן הזוג שלי". שני שיקולים מרכזיים סייעו להם להתגבר על המחסום. האחד הוא המחיר: הם משלמים 7,000 שקל לדירה של 4 חדרים, 107 מ"ר ועוד מרפסת של 12 מ"ר. "רוב הדירות שראינו במרכז תל אביב היו חורבות, עובש על הקירות ב־9,000 שקל בחודש, הכל הרגיש כאילו אתה גר בבית של סבתא שלך. ראינו גם קצת פחות במרכז, למשל באזור כיכר המדינה, ושם אחד המזגנים לא עבד ובעלת הבית סירבה לטפל בעניין, אמרה 'תחשבו שזו דירה בלי מזגנים', ורצתה 8,000 שקל. אנחנו כבר לא בשלב של להתכלב. אני לא רוצה יוקרה, אבל אני לא רוצה שיהיה לי קר בחורף וחם בקיץ. חיפשתי את הבייסיק, לא פאר". שיקול נוסף שגם היא מציינת היה בית הספר החדש ("התאהבנו בדרך החינוכית שהמנהל הציע, ובאופן כללי אני חושבת שבכל מה שקשור לחינוך תושבי תל אביב מקבלים הרבה יותר מתושבי גבעתיים"). אחרי שהמחסום המנטלי נפרץ, הכל נראה אחרת: "אמנם זה מתחם סגור וכל הדירות נראות אותו דבר, אבל זה לא כל כך נורא. דיברנו עם הדיירים ופגשנו מלא תל־אביבים ששיפרו לעצמם את רמת החיים. והמנטליות שלהם שונה מזאת של אנשים בגבעתיים, למשל אלה שגרים במגדלים ברחוב ערבי נחל. המחירים הם אותם מחירים, אבל כאן אנחנו דקה מהבימה ומרוטשילד".

דפי ואגנר. "בתוך שנה־שנתיים זה יהיה המקום הכי חזק לצעירים, יותר מדרום תל אביב" צילום: נמרוד גילקמן

במסגרת החיפוש, בתוך היצע של מאות דירות להשכרה, הם ביקרו ב־12 דירות של 4 חדרים בפרויקט ("הרבה מהן כוללות כבר את מכשירי החשמל של המטבח"), עד שבחרו בזאת שבה הם חיים, משיקולים של "מיקום, כסף ובעלים. היה חשוב לנו שהכניסה תהיה מהרחוב, כי יש פה שלושה בניינים שהכניסה אליהם היא מאמצע הפארק העילי, וזו טרחה לטפס את המדרגות. פסלנו דירות שנמצאות ממש מול המגדלים של התלתן, דירות יקרות מדי עם בעלים שלא מוכנים להתפשר, ובסוף מה שהכריע היה בעלת הבית כאן, הרגשנו שאפשר להסתדר איתה".

לא להיות גטו

עשרות פעמים ביקרתי במתחם השוק הסיטונאי לאחרונה. הקניון היה תמיד שומם, המדרגות הנעות לגינה הציבורית עבדו רק לסירוגין, והגינה אכן לא ממש נגישה ומזמינה לעוברי האורח ברחוב, למורת רוחם של אורבניסטים. האווירה הכללית היתה של קומפלקס מגורים גנרי, כמו בנתניה, אולגה שבחדרה או אם המושבות שבפתח תקווה, פלוס כביש שירות, פלוס אווירה של אתר בנייה — השלמות אחרונות בבניינים הקיימים ועבודה נמרצת על בניית שניים ממגדלי התלתן הראשונים. המעליות עדיין היו מכוסות יריעות פלסטיק שמעוטרות במספרי טלפון של שיפוצניקים ומובילים, בכתב יד, כמו בשירותים ציבוריים. לא נתקלתי באף אחד מהסלבס שגרים כאן, כך אומרים, כגון יונתן רושפלד או רוני דואני. אבל נתקלתי בלא מעט אנשי יצירה וברנז'ה — זה לא מתחם מבודד מהעיר, והדיירים בו הם חלק אינטגרלי לגמרי מתל אביב — ובניצנים ראשונים של אווירת קהילה, כולל, כמובן קבוצות הווטסאפ (של הורים לילדים קטנים, של בעלי כלבים, של דיירים צעירים שיוצאים לבלות יחד, ואפילו אחת שבה מודיעים על חניות פנויות בחניון שבהן יכולים לחנות אורחים).

"אנחנו בערך חודש פה, ורוב בעלי הדירות משכירים את הדירות לחבר'ה בגילנו, וכולם פה בקטע של 'להוריד את החומות' — לשבור את החומות של הקהילה המסוגרת, לעשות קשרים, להיפתח ולהתערבב, שהכל יהיה כניסות ויציאות. אנשים שגרים כאן הם תל־אביבים שרוצים לפתוח, להיות חלק. אני נורא שמח שזה לא נהפך לגטו. אנחנו קרובים לווייב. אני בפסיכולוגיה האישית שלי רוצה לטשטש את הגבול הזה", אומר ניר בן משה (36), איש הייטק שחי כאן עם אשתו וילדיהם, בני 6 ו־3. הם הבעלים של דירה במתחם, 5 חדרים, 120 מ"ר, שנקנתה לפני כשבע שנים בפחות מ־2 מיליון שקל; הדירה שווה כיום כבר יותר מ־5 מיליון. "נוח לי פה יותר מבדירה הקודמת שלנו, בבזל. היא היתה 60 מ"ר, אבל זה לא הפריע לי. מה שכן הפריע לי היה שכל שבוע מערכת אחרת קרסה: הצנרת, עם כל הנזקים שזה עושה, והחשמל, והבוילר, והקירות המתקלפים. אני אוהב לתקן דברים, אבל לא כשזה הופך לשגרה שלי. עייפתי. גם הילדים אהבו את תל אביב הישנה, אלה ילדים שאוטומטית עוצרים במעבר חצייה, שאוהבים את העיר, ואנחנו רוצים שזה יימשך גם פה. לכן חשוב לנו שיבואו שוכרים בגילנו, ואני שמח לראות את זה קורה".

מתחם חם של צעירים

ולא רק בני 45-35, יש כאן גם צעירים יותר. דפי ואגנר (25), יועצת תקשורת, היא מבעלות הדירה הצעירות במתחם; היא קנתה אותה, בעזרת ההורים כמובן, כבר בגיל 18. "יש הרבה צעירים, יש מסיבות וקבוצה של קלאברים, יש קהילתיות. לדעתי בתוך שנה־שנתיים זה יהיה המקום הכי חזק לצעירים, יותר מדרום תל אביב", היא אומרת. אבל עד אז, היא מוסיפה, יש לא מעט בעיות שצריך לפתור: "יש בדירה לא מעט ליקויים, בעיות בגימור, חורים ברצפה, חלקים שחסרים. הבנייה לא טובה. מכרו לנו פרויקט יוקרה שכרגע לא מסתמן כפרויקט יוקרה".

ואמנם, ככל שאני מסתובב במתחם יותר, אני מגלה כמה אוכלוסיית הדיירים מגוונת. לצד המשפחות עם הילדים, הזוגות הצעירים או בעלי דירות צעירים, יש לא מעט דירות שותפים שבהן גרים בשכירות רווקים צעירים ממש. ארנון חיים (24), למשל, גר בדירת 4 חדרים עם עוד שני שותפים. "בהתחלה גרתי לבד בפלורנטין, שילמתי 4,500 שקל והעלו את המחיר ל־5,000. אז החלטתי לחפש דירה עם חבר, ומצאנו את הדירה הזאת ללא תיווך. אנחנו משלמים 8,000 שקל כולל 1,100 דמי אחזקה. החדרים לא מאוד גדולים אבל הסלון גדול ויש מרפסת של 12 מ"ר. וגם עשיתי מינוי לחדר כושר של העירייה (הקאנטרי שבתחתית הבניין). הוא ממש שווה". גם אוֹרי בלסן (24) ודור חקימיאן (27) מסבירים שאפילו עבור צעירים בדירות שותפים להיצע בשוק הסיטונאי אין תחרות. הם סטודנטים במכללה למינהל, עובדים במסעדה סמוכה ברחוב החשמונאים וחולקים דירה במתחם עם שותף נוסף (4 חדרים ב־7,000 שקל, ויחד עם דמי הניהול כל אחד משלם 2,600 שקל). "כשעברנו למרכז מדרום הארץ הסתכלנו על הרבה דירות, אבל מה שקיבלנו פה לא השתווה לשום מקום אחר. מיקום מעולה, דירות חדשות, מגניב". עם זאת, הוא מוסיף, "יש הרבה פאקים. החדר של אורי הוא ממ"ד שהחלון שלו נפתח למסדרון. וכשאני יורד בבוקר לעבודה לפעמים אני צריך להמתין 15 דקות למעלית, יש רק שתי מעליות בשימוש. הפועלים תופסים את המעלית ומעשנים במסדרונות ובמעליות, ואין עם מי לדבר, אני רודף אחרי איש התחזוקה שבועות. אנחנו משלמים דמי ניהול ומקבלים רבע שעה המתנה למעליות שמלאות בעשן".

חרף הבעיות, שחלק מהן לפחות כנראה יסתדרו עם הזמן, יכול להיות שאפשר כבר להכתיר את הניסוי העירוני הזה כהצלחה. הנה צמח לו במרכז העיר פרויקט דיור חדש; כיוון שהוא אדיר ממדים, ונבנה בסטנדרטים בסיסיים, הוא לא מעניין את העשירים, ומציע מחירים נמוכים למדי שמושכים משדרגי דיור תל־אביבים, בני המעמד היצירתי שהקימו בעיר משפחות, וגם צעירים שעייפו בדירות המרקיבות. נכון, כולם היו צריכים להתגבר על מחסום הרתיעה ממגדלים, אבל גילו שהיתרונות מאפשרים להם לעשות זאת ושאחרי הכל, לא מדובר באם המושבות. זאת עדיין תל אביב. בעצם, יש כאן דיור להמונים בלב אזור הביקוש החם בארץ — כלומר לא רק בפאתי פלורנטין או על דרך נמיר, אלא ממש במרכז העיר. ועוד יותר מ־1,000 דירות כאלה נבנות שם כבר עכשיו. ככה ייראה העתיד?