רון ארד: "כשציירתי, אמי הציירת לא אמרה 'הוא יהיה צייר', אלא: 'הוא יהיה אדריכל!'"

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

"עתר היה כנר מחונן. בכל פעם שהחזיק משהו חד ההורים היו נזעקים: 'תיזהר על האצבעות!'. הוא היה צריך להתאמן כמה שעות ביום, ולכן לפעמים היה קורע בכוונה את המיתר מי, הדק והזול, כדי שיוכל לצאת לשחק כדורגל. כשאני רציתי ללמוד כינור הוריי אמרו: 'יש הרבה כלים, למד כל כלי אחר, רק לא כינור. למה לך לחיות כל החיים בהשוואה לאחיך?'. אחי עבר בהמשך לוויולה, שבה אגב אין מיתר מי, אבל אני כבר נהפכתי להיפי עם גיטרה. להורים היה חשוב כנראה לכוון בן אחד למוזיקה ואחר לאמנות, כדי למנוע תחרות. בכל פעם שציירתי ההתפעלות של אמא לא היתה 'איזה כישרון, הוא יהיה צייר!', אלא 'איזה מוכשר, הוא יהיה אדריכל!'. זה נראה לה מקצוע בטוח יותר.

1967. רון ארד בן ה־16 עם אמו, הציירת אסתר פרץ־ארד, בתל אביב

"תמיד הייתי קצת אאוטסיידר מרצון. אולי כי הייתי הילד הכי צעיר בקבוצה שלי בגן, כשכולם עלו לכיתה א' נשארתי בגן עוד שנה, והחברים שלי ביסודי ובתיכון תמיד היו מהמחזור שמעליי. ההורים התעקשו שאקרא שעה ביום, אבל הייתי מסתגר בחדר ועושה הכל חוץ מלקרוא. פיתחתי שיטות לדעת הכל על הספר בלי לקרוא אותו, הייתי מחליף ספרים בספרייה, משוחח עליהם. היום כנראה הייתי מאובחן. מהתיכון כבר סולקתי, אולי גם כי הייתי עורך ומאייר בעיתון בית הספר, שהיה רדיקלי מדי לדעת ההנהלה. הייתי ילד מרדן, פעם אפילו לימדתי את ההורים לעשן גראס. ובעצם הטענה היחידה שלי נגד הוריי היא שלא היה לי במה למרוד. קינאתי בחבר שלי שממש לא הסתדר עם הוריו.

"ללונדון התגלגלתי ב־1973, ובלי הרבה תכנון או הכנה הגעתי לראיון קבלה ללימודי אדריכלות בלונדון. שאלו 'למה אתה רוצה להיות ארכיטקט?', ועניתי: 'אני לא רוצה להיות ארכיטקט, אמא שלי היתה רוצה'. ביקשו שאפתח את תיק העבודות, ואמרתי: 'אין לי. יש לי עיפרון, אני יכול לצייר לכם משהו?'. והתקבלתי. ומאז אני בלונדון, בלי שהחלטתי ממש לעזוב את תל אביב, בלי שרציתי להיות ארכיטקט".