האמן בני אפרת: כך ייראה סוף העולם

"כל הבעיות האקולוגיות בעולם נוצרו לטובת שירותים לבני האדם", אומר האמן בני אפרת. "אנחנו מתרבים כמו זבובים וכל אחד עושה מה שהוא רוצה". כמו כדי להוכיח את הטענה, בארבע השנים האחרונות אסף אפרת אלפי דימויים ויזואליים של אסונות טבע, התפוצצות אוכלוסין וציד של בעלי חיים, והוא יציג אותם מיום חמישי בתערוכת היחיד "נתיב האבדון, חורף 2065" במוזיאון פתח תקווה לאמנות (עד 12 במאי), לצד עבודות נוספות, כולל ישנות יותר, מדרכו האמנותית הארוכה.

אפרת (80), שזכה לפני כשבועיים בפרס שרת התרבות על מפעל חיים, הוא אחד האמנים הישראלים הוותיקים שעדיין עובדים ללא הפסקה. אחרי שחי ויצר כמעט 50 שנה בלונדון, ניו יורק, אמסטרדם אנטוורפן ופריז, לפני כשש שנים הוא חזר לישראל, שבה החל את דרכו האמנותית. הוא למד במכון אבני, מיצב את עצמו כאמן מושגי מינימליסט ועם השנים התפתח ליצירות רב־תחומיות, שהוצגו ברחבי העולם, כולל במוזיאון וויטני בניו יורק ומוזיאון סטדלייק באמסטרדם. כמה מהעבודות שהוצגו שם, יצירות איקוניות שלו משנות השבעים והשמונים, יוצגו כעת גם בפתח תקווה, ובהן סרטי וידיאו ניסיוניים, מיצבים המשלבים סרטונים שצילם במצלמת סופר 8 מ"מ, ועבודה שהזמין ממנו מוזיאון ישראל, המציגה את הנוף הירושלמי הנשקף מהמוזיאון עצמו.

ני אפרת אמן זוכה בפרס מפעל חיים צילום: יריב כץ

הצופה לכוד בחומר קשה

לצד העבודות הללו, שמלמדות לא מעט על דרכו הארוכה, אבל היצירות המעניינות יותר בתערוכה הן החדשות, המוצגות לראשונה. המרכזית ביניהן היא זו הנקראת "נתיב האבדון, חורף 2065". זהו מיצב אפוקליפטי שבו מוקרנים, על פני שישה מסכים גדולים, דימויים שונים של הרס העולם, כל אחד מוקרן למשך שנייה אחת. במרכזו של כל אחד מהמסכים הציב אפרת מחוגי שעון גדולים, המלווים בקול תקתוק אימתני עם כל שנייה שעוברת.

"חילקתי את הדימויים לשישה נושאים, שהם אלה שבעיניי ימחקו את כדור הארץ: פיצוץ אוכלוסין, זיהום הים, זיהום הסביבה, זיהום האוויר, הרס היערות וציד של בעלי חיים. עבדתי על זה במשך ארבע שנים ועברתי על אינספור חומרים מהרשת ומארכיונים. זה חומר קשה, ולא היה קל לעבוד על זה. כשמקרינים את כל הדימויים האלה ברצף, אפשר לחשוב שלא נשאר כלום מכדור הארץ".

מה גרם לך להיכנס לכל הנושא הזה?

"אני עוסק באקולוגיה וסביבה מסוף שנות השמונים. העבודה המשמעותית הראשונה שלי שעסקה בנושא היתה 'אררט אקספרס', שתיעדה מסע של סוסים הנושאים על גבם מקלטי טלוויזיה. הגעתי איתה לכל העולם ועד היום מקרינים אותה במקומות שונים (בישראל היא הוצגה בביאנלה לאמנות בהרצליה ב־2009). אם תפקידה של האמנות הוא לייצר קשר לחיים, אז אני אומר: 'בואו נראה את החיים'. לא מעניין אותי לעסוק באסתטיקה של האמנות, מעניין אותי לעסוק בחיים. במקרה של העבודה הנוכחית אני מראה איך החיים הולכים להסתיים.

"כי באיזושהי צורה, במוקדם או במאוחר, זה באמת יקרה. עד סוף המאה נהיה קרוב ל-11 מיליארד איש על פני כדור הארץ, ומי יאכיל את כל אלה? חילקנו את כדור הארץ ל־200 מדינות שונות, שכל אחת מהן עושה מה שהיא רוצה בתחום הזה. אם שואלים אותי, אני חושב שלא תישאר חיה אחת בטבע עד אז. אותי באופן אישי הכי מזעזע הציד של החיות. זה הרג למטרת הרג, להרוג כדי להצטלם. הציידים מצטלמים ליד החיות שהרגו כמו גיבורים. אנשים חותכים רגל של פיל בשביל לעשות כיסאות, זה קשה להאמין. ה'גבורה' הזאת מוציאה אותי מדעתי".

עבודה משותפת עם רוני סומק צילום: יריב כץ

העיסוק האינטנסיבי בנושאים האלה גרם לך גם לעשות שינויים באורח החיים שלך?

"מה אני יכול לעשות? אז אני לא אזרוק בדל סיגריה ברחוב. זה אמנם נהפך להיות חלק מהיומיום שלך, אבל אין לך ברירה אלא להמשיך לחיות כמו שאתה חי".

"הכוח של העבודה הוא בריבוי הדימויים שבה ובעובדה שהיא מקיפה אותך", אומרת דרורית גור־אריה, האוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקווה ומי שאצרה את התערוכה עם אבשלום סולימן. "אתה בעצם כלוא, אין לך ברירה אלא להתבונן". במקביל לעבודה זו מציג אפרת גם עבודה מסדרה חדשה בעבודה, הנקראת "היינו כאן לפניכם", שגם היא עוסקת בבעלי חיים ובנוכחותם על פני כדור הארץ. את הזברות בעבודה המוצגת הוא צילם בדרום אפריקה, לשם הגיע לטובת הצגת "אררט אקספרס" ב־1999, ושם פגש את נלסון מנדלה, שהיה אז הנשיא. "מנדלה סידר לי כדור פורח שממנו אוכל לצלם את כל החיות", הוא מספר. עבודה אחרת, שעוסקת בנמר האחרון בעולם, נוצרה עם המשורר רוני סומק, בשיתוף הפעולה השני של השניים, שכבר הציגו יחד עבודה בשנות התשעים.

פוליטית, לא טוב פה

אפרת חזר לישראל בזמנו לקראת רטרוספקטיבה שתוכננה לו במוזיאון תל אביב, שלבסוף לא יצאה אל הפועל. "הבאתי ארבעה קונטיינרים של עבודות וכשהגעתי הובהר לי שאין תקציב לקיום התערוכה. זו היתה טעות חיי, לא אשקר", אמר לפני שלוש שנים בראיון ל"כלכליסט", ובכל זאת נשאר, כי "זהו, גמרנו, אני כאן. זה גם עניין של גיל".

הוא הוסיף אז ש"בארץ אני לא מעניין אף אחד", וכעת מרחיב: "קהל האמנות בארץ מצומצם בהרבה מזה בחו"ל, לכן גם היחס לאמנות במדיה הוא קטן יותר. אין לי מושג מה קורה עם אספנים בארץ, אני מניח שיש מעטים, אבל אני לא בקשר איתם. אני חושב שרובם עסוקים בקניית אמנות זרה. בחו"ל נוצר חיבור בין עולם האמנות לבין אלה שרוצים ויכולים להרשות לעצמם לקנות. בארץ זה קצת סתום. אבל אני לא חייתי כאן הרבה שנים, אז אני לא מתלונן".

והנה עכשיו זכית בפרס מפעל חיים. אתה כן זוכה להכרה פה.

"האמת היא שבעצמי קצת נדהמתי מהזכייה. לא חלמתי על זה".

אתה מתגעגע לחיים בחו"ל?

"כן, מאוד. לא היה יום שלא היו אצלי מבקרים בסטודיו, אף שמהסטודיו הנוכחי שלי (שנמצא באזור, שבה הוא גם גר) אני מרוצה מאוד. לתערוכות אני כמעט לא מגיע, כי בכל פעם שאני הולך לפתיחה של תערוכה אני מקבל שני רפורטים, אז אני כבר לא יכול לעמוד בזה. גם מבחינה פוליטית לא טוב פה, לא נעים. זו אמורה להיות דמוקרטיה, אבל בפועל לכל אחד כואב פה לשמוע מה יש לאחר להגיד".