מדוע האנגלים הצעירים עוזבים את הפרמיירליג
כדורגלנים אנגלים צעירים ומוכשרים עוזבים את הכסף הגדול בפרמיירליג בשביל לקבל דקות משחק באירופה. האם המהלך יכול לסייע לנבחרת אנגליה להפוך למועמדת רצינית לתואר בינלאומי?
דניס רואץ' היה אחד מהסופר-אייג'נטים הראשונים בכדורגל. סוכן שחקנים שלא בחל באמצעים כדי לסגור עסקאות שבהן הוא יהיה המרוויח הגדול. הוא גם היה אחד מהאנשים החשובים ביותר בהפיכת השחקן האנגלי למבוקש ביבשת בסוף שנות השמונים-תחילת שנות התשעים.
נבחרת אנגליה הצעירה. הילדים דורשים דקות משחק צילום: איי אף פי
נבחרת אנגליה הצעירה. ג'אדון סאנצ'ו ראשון מבין רבים? צילום: גטי אימג'ס
ההגירה האנגלית מחוץ לפרמיירליג אינה קשורה אך ורק לרצון השחקנים האנגלים. גם המועדונים האירופאים יותר פתוחים לשחקנים אנגלים
נבחרת אנגליה הצעירה. הילדים דורשים דקות משחק צילום: איי אף פי "רואץ' היה הסוכן האנגלי היחיד שהיה יכול להיכנס לכל חדר ישיבות של כל מועדון אירופאי גדול" לפי אלכס פלין שכתב את הספר Guest in Out of Time על הכדורגל האנגלי בתקופת שנות התשעים. "הוא היה יכול להעביר כל שחקן לכמעט כל קבוצה. מארק הייטלי למילאן, גלן הודל למונאקו, מארק יוז לברצלונה, טרבר סטיבן למארסיי, דז ווקר לסמפדוריה וג'ון טושאק, כמאמן, לריאל מדריד". מלבד לקוחותיו של ראוץ' היו שחקנים אנגלים נוספים באירופה באותה התקופה: גארי לינקר בברצלונה, פול גאסקויין בלאציו, ריי ווילקינס ולות'ר בליסט במילאן ואפילו איאן ראש, הסמל הגדול של ליברפול, היה ביובנטוס וטען ש"זה כמו מדינה זרה שם".
ב-1989 רואץ' העביר את כריס וודל למארסיי, שהיתה אז סוג של מה שפריז סן ז'רמן היום - קבוצה צרפתית בבעלות גורם (ברנרד טאפי) שהיה בעל אינטרסים רבים מחוץ לכדורגל וראה בקבוצת הכדורגל נכס אסטרטגי. טאפי השקיע הון אדיר ברכישת שחקנים וגם כופף את החוקים כשהיה צריך.
וודל נרכש על ידי מארסיי ב-4 מיליון ליש"ט והרוויח כ-2 מיליון ליש"ט בשנה (דרך שתי חברות בריטיות שנועדו לסייע לחמוק מתשלום מס בצרפת). וודל לא חלם להרוויח סכומים כאלו בקבוצה אנגלית ורואץ' השיג לו אותם.
אבל עם כל הכבוד לרואץ', הכדורגלנים הבריטים עזבו את האי בעיקר בגלל סיבות כלכליות: הקבוצות הבריטיות היו מורחקות מתחרויות אירופאיות בעקבות אסון הייזל, האצטדיונים בבריטניה היו אורוות מגעילות והכסף מזכויות השידור היה קטן.
באיטליה, שם פטרונים מקומיים השקיעו בקבוצות, היה כסף. בצרפת, שם מיליארדרים כמו טאפי רכשו היה כסף ובספרד, שם ריאל מדריד וברצלונה - כמו גם קבוצות אחרות - קיבלו סיוע יפה מהמדינה - גם היה כסף. באנגליה לא היה כסף.
הסיפור של וודל במארסיי היה מוצלח יחסית. הוא בילה בצרפת 3 שנים והיה חלק חשוב מקבוצת על ששלטה בכדורגל הצרפתי. ואולם, אנגלים רבים לא התאימו לכדורגל האירופאי ומצאו את עצמם חזרה באי הבריטי אחרי שנה - לעיתים לאחר שחתמו על הסכם נמוך יותר מאשר הסכומים שקיבלו באירופה.
מאז 1992, שנת הקמת הפרמיירליג, השחקנים האנגלים לרוב נשארו באנגליה. בעיקר בגלל סיבות כלכליות - הקבוצות ביבשת, שלא ממש התלהבו מהכישרון הבריטי, גם לא ממש הציעו שדרוג כלכלי לשחקן האנגלי, והוא בחר להישאר בבריטניה. זה הגיע לסוג של שיא לפני שנה כאשר ג'ק ווילשר סירב להצעה ממילאן והלך לבורנמות'.
נראה שהקיץ השתנה משהו.
אחרי הצלחות כבירות של הנבחרות הצעירות של אנגליה באליפויות אירופה ואליפויות העולם, אנגלים צעירים רבים חזרו למועדונים במטרה לקבל דקות משחק משמעותיות בקבוצה הבוגרת. ואולם, חוסר הנכונות הכרונית של המאמנים לאפשר זאת, גרם לכמה אנגלים לדרוש לעבור למקום שכן יתן להם דקות משחק.
הם לעיתים גם מוותרים על חוזי ענק בשביל דקות המשחק שבהרבה מובנים מבטיחות להם את העתיד יותר מאשר חוזה שיכול לסדר אותם ואת המשפחה שלהם.
נבחרת אנגליה הצעירה. ג'אדון סאנצ'ו ראשון מבין רבים? צילום: גטי אימג'ס
סאנצ'ו מוביל דרך
ג'אדון סאנצ'ו, אחד מהשחקנים האנגלים הצעירים היותר כישרוניים בדורו (בן 17) פנה לפפ ושאל אותו אם הוא מתכנן להשתמש בו לאור העומס בעמדת הקישור ההתקפי. פפ, לו יש אינפלצייה של קשרים התקפיים במועדון, לא התחייב בפני ג'אדון שהוא יקבל דקות משחק. מנצ'סטר סיטי, שהשקיעה ברכישתו בגיל 14 עבור סכום של 66 אלף ליש"ט, הגישה לו הצעת חוזה חדש בשווי של יותר מחצי מיליון ליש"ט בשנה, אך הוא סירב לחתום ודרש מעבר. למרות שליברפול, ארסנל, טוטנהאם ואפילו באיירן מינכן הביעו בו עניין, הוא בחר בבורסיה דורטמונד ששילמה 6.5 מיליון ליש"ט (יכול להגיע ל-8 מיליון ליש"ט) עבור הילד המוכשר. מיכאל צורק, המנהל הספורטיבי של דורטמונד, רואה אותו כמחליף אפשרי לעוסמן דמבלה שנרכש על ידי ברצלונה ב-150 מיליון יורו. סאנצ'ו קיבל הבטחות לצ'אנסים בקבוצה הבוגרת של דורטמונד, שממש לא מפחדת להעניק לצעירים צ'אנסים על הבמות הכי גדולות.
ההגירה האנגלית מחוץ לפרמיירליג אינה קשורה אך ורק לרצון השחקנים האנגלים. גם המועדונים האירופאים יותר פתוחים לשחקנים אנגלים סאנצ'ו לא פחות טוב משחקנים ספרדים או גרמנים בני גילו. סוון מיסלינטאט, הסקאוט הראשי של דורטמונד שמכונה "עין הנשר" בגלל היכולות שלו לזהות כישרונות שאחרים לא, טוען שהוא "בן ה-17 הטוב באירופה". אבל בעוד בספרד ובגרמניה בני גילו של סאנצ'ו מקבלים יותר הזדמנויות בקבוצה הראשונה (זה מוכח סטטיטית לאורך השנים) בפרמיירליג אין לו צ'אנס לשחק.
סאנצ'ו הוא לא השחקן האנגלי הצעיר היחיד שהחליט לעזוב את אנגליה בחיפוש אחר דקות משחק משמעותיות בליגה אירופאית בכירה. כריס ווילוק, שחקן מוכשר של ארסנל, חתם בבנפיקה. ארסן ונגר טען ב-2014 שווילוק יהיה "כוכב" אך לא נתן לו הזדמנות רצינית בהרכב והקשר ההתקפי עזב. ריס אוקספורד, שהופעת הבכורה שלו בגיל 17 בווסטהאם היתה נגד ארסנל ובה הוא הצטיין, הושאל לבורוסיה מנשנגלדבאך, שם יצטרף למנדלה אגבו האנגלי. בבונדסליגה משחק גם קיילין הינדס, חלוץ אקדמיית ארסנל שחתם אצל אנדריאס יונקר, מנהל האקדמיה של ארסנל שעזב לאמן את וולפסבורג.
לא סתם אנגלים רבים עזבו לגרמניה. לפי הסטטיסטיקות של CIES Football Observatory בפרמיירליג נותנים הכי מעט דקות לשחקנים הצעירים המקומיים מבין חמש הליגות הבכירות. זאת בעוד שבבונדסליגה מאמינים בצעירים. 9 מתוך 25 הקבוצות הכי צעירות באירופה משחקות בגרמניה. הגרמנים מאמינים בצעירים שלהם ועכשיו, כך נראה, גם בצעירים האנגלים.
ההגירה האנגלית מחוץ לפרמיירליג אינה קשורה אך ורק לרצון השחקנים האנגלים. גם המועדונים האירופאים יותר פתוחים לשחקנים אנגלים, שאיך נאמר - לא ממש נהנו מתדמית של שחקנים שמתאימים את עצמם לכדורגל טיפה שונה - אבל בעקבות מספר שינויים במתודות האימון של האקדמיות האנגליות, נחשבים היום לשחקנים הרבה יותר מגוונים ואמינים.
"אני לא חושב ששחקנים אנגלים לא רצו לצאת לחו"ל, אני חושב שזה היה ההפך, מועדונים לא רצו לרכוש שחקנים אנגלים", הסביר דייויד מאנסי, מנהל בסוכנות Stellar ל"דייילי מירור". "זה משתנה עכשיו אבל מועדונים עדיין רוצים סוג של אדם שמתאים את עצמו למדינה חדשה".
הצלחה של סאנצ'ו עשויה לגרום למגמת הטפטוף האנגלי לתוך אירופה לזרם של ממש.
זה עשוי לשנות משהו בקרב הקבוצות האנגליות, שלפתע פתאום יבינו שבגרמניה הצעירים האנגלים מקבלים יותר צ'אנסים וצריך לשנות משהו. זה עשוי גם לסייע לנבחרת האנגלית.
אחרי הזכייה של נבחרת ספרד ביורו 2008, גילאם בלאג, פרשנה הספרדי של סקיי ספורטס, הסביר: "בניגוד לפעם, השחקנים הספרדים יוצאים מחוץ לגבולות המדינה וצוברים שם המון ידע שעוזר ומפתח אותם כשחקנים וכבני אדם. זה אחד מהגורמים לניצחון בתואר ראשון אחרי שנים רבות ללא הצלחה". ואכן - עד שנות ה-2000 המאוחרות, נבחרת ספרד התבססה בעיקר על שחקנים מקומיים. ב-2008 נהפכה לקבוצה מגוונת ויותר עם שחקנים שהביאו אלמנטים חדשים למשחק שלהם מאנגליה וגרמניה. ססק פאברגאס, צ'אבי אלונסו, פרננדו טורס ואחרים ממש אימצו תכונות אנגליות מסוימות שעם הטכניקה ותפיסת המשחק שגדלו עליה - הפכו לכלי נשק חשוב ומכריע עבור הנבחרת הספרדית.
אולי הצטיינות של אנגלים בגרמניה, ספרד וצרפת תסייע - בסופו של דבר - לנבחרת האנגלית להיות פחות, איך נאמר, אנגלית - ואשכרה להצליח בטורניר.
