שוק העברות השחקנים: סחר "הגיוני" באנשים

ניימאר עבר מברצלונה לפריז סן ז'רמן תמורת 222 מיליון יורו, פריז רכשה גם את קיליאן מבאפה ממונאקו ב־180 מיליון יורו, עוסמן דמבלה עבר מדורטמונד לברצלונה תמורת 155 מיליון יורו, בפרמיירליג ריסקו את שיא העברות וחמש הליגות הגדולות הוציאו שיא חדש של יותר מ־5 מיליארד יורו על רכישת שחקנים בקיץ.

חלון ההעברות הגדול בכל הזמנים ואולי המשוגע בכל הזמנים נסגר הלילה (ד'). האם יש היגיון מאחורי הטירוף? באנגליה, לפחות, יש.

ניימאר בפריז. בקרוב נראה יותר מעברים של 100 פלוס מיליון יורו צילום: רויטרס

כמו ב־1992

הפרמיירליג נכנסה לעונה ה־25 שלה, והשוואה למצב הכלכלי של הקבוצות ב־1992 היא נסיעה בזמן ל"ימי הביניים" בכל מה שקשור לכלכלת הכדורגל.

19 הקבוצות שפרסמו את הדו"חות שלהן דיווחו על הכנסה כוללת של 177.2 מיליון ליש"ט.

ליברפול הכניסה הכי הרבה (17.2 מיליון ליש"ט) וסווינדון טאון הכי מעט (3.4 מיליון ליש"ט). כיום הקבוצה המכניסה ביותר היא מנצ'סטר יונייטד, שמגלגלת קרוב ל־600 מיליון ליש"ט, ואילו בורנמות' מכניסה הכי מעט (87 מיליון ליש"ט). 20 הקבוצות בפרמיירליג רושמות הכנסה של לפחות 3.63 מיליארד ליש"ט בעונה. פי 20 יותר מאשר 1992.

כשמסתכלים על האינפלציה במחירי שחקנים בליגה, המחיר הממוצע לשחקן עלה פי 20 - האינפלציה בבריטניה עלתה פי שניים. כלומר, לא מופרך שקבוצות יוציאו פי 20 על שחקנים.

הסיבה שכן מדברים על מחירי שחקנים היא שאנשי כדורגל מדברים עליהם כיוצאי דופן. דניאל לוי, יו"ר טוטנהאם, אמר ש"חלק מהפעולות בפרמיירליג לא הגיוניות". ז'וזה מוריניו, מנג'ר מנצ'סטר יונייטד, טען ש"חלק מהמועדונים משלמים מחירים שמדאיגים אותי", ואפילו פפ גווארדיולה, שאחראי למסע הרכש הגדול ביותר באנגליה הקיץ טען: "לפני שלוש שנים לא יכלתי לדמיין שמועדונים ישלמו 100 או 120 מיליון ליש"ט על שחקן. עכשיו זה קרה וזה יקרה שוב".

אבל האמת היא שההוצאות בשוק הגיוניות יותר מלפני 25 שנים. ב־1992 סקיי ניוז רכשה את זכויות השידור של הפרמיירליג בסכום היסטורי של 192 מיליון ליש"ט לחמש שנים. הכסף הגדול הובילו להוצאות מופרזות.

ב־1992, כשמנצ'סטר יונייטד רכשה את רוי קין מנוטינגהאם פורסט ב־3.75 מיליון ליש"ט, היא היתה גוף כלכלי שמכניס 14 מיליון ליש"ט. כלומר הקבוצה התחייבה לכ־26% מההכנסות שלה לשחקן אחד. אם הייתה מוציאה 26% מהכנסותיה היום על שחקן אחד - הוא היה עולה 137 מיליון ליש"ט.

כלומר, ההוצאה הקיץ על רומלו לוקאקו (75 מיליון ליש"ט) שהוא חלוץ ל-8-7-6 עונות, אינה מופרכת יותר מאשר הוצאה על קשר הגנתי ב־1992 ששלט בקישור שלה עד שנות האלפיים.

גם שכר השחקנים עלה בצמוד להכנסות, ושחקנים מקבלים בשנה סכום השווה כ־10% ממחירם (כמו 1992). הבעיה היחידה באופק של הפרמיירליג היא ירידה בהכנסות מזכויות שידור בהסכם זכויות השידור הבא (מעונת 2019/20). אך סביר להניח שרשתות BT ספורט וסקיי ספורטס, שהמודלים העסקיים שלהן נשענים על כדורגל אנגלי, לא ישלמו פחות.  

פרמיירליג. לקבוצות יש יותר כסף מאי פעם והסכומים שהן מוציאות על שחקנים לא גדלו כמו ההכנסות שלהן צילום: אתר פרמיירליג

וזה עוד כלום

פירמת רואי החשבון פרייס ווטרהאוס קופר (PwC) מעריכה, בהתבסס על ניתוח פעילות ההעברות של 20 מועדוני הכדורגל המובילים באירופה מ־2001, כי דמי ההעברה לשחקנים יעקפו את רף ה־100 מיליון ליש"ט על בסיס קבוע עד 2025, וכי הקיץ המועדונים הוציאו מעט מדי.

המחקר שלהם מצא שהממוצע של 20 עסקאות ההעברה הגדולות ביותר העונה, לא כולל עסקת ניימאר, עמד על 35 מיליון ליש"ט, כשהממוצע הכולל עמד על 15 מיליון ליש"ט עבור 20 המועדונים הגדולים.

ההערכה היא שהסכום הממוצע עבור 20 העסקאות הגדולות ביותר יצמח בשיעור שנתי של 9% ויעמוד על 65 מיליון ליש"ט עד עונת 2024-25. "עד 2025, העברות של 100 מיליון ליש"ט יהיו רווחות יותר, שכן ההוצאות גדלות בהתאם לצמיחה בהכנסות של המועדונים", אמר פיליפ שפרד, שותף בחטיבת הספורט והפנאי של PwC.

"המכירה של ניימאר הקיץ היא מקרה ייחודי, וגבוהה פי חמישה מהמחיר הממוצע של 20 ההעברות הבאות הגדולות ביותר הקיץ. מבחינה היסטורית, הטווח של ההעברה היקרה ביותר היה בין פי שניים וחצי לשלושה מהממוצע של 20 ההעברות הבאות. מהבחינה הזו, אנחנו מעריכים שההעברה ברמות של ניימאר תגיע רק בעוד חמש עד שבע שנים".

ג'ונתן בלאוסטן מ־PwC הוסיף: "בעונות האחרונות ההכנסות צמחו בקצב המהיר ב־3% לעומת דמי ההעברה ממוצעים. העלייה הזו נבעה בעיקר מהזינוק בשווי זכויות השידור וחוזי הספונסרשיפ המשקפים את המשך הגלובליזציה של הכדורגל האירופי. זה גם מצביע על כך שלא כל הקבוצות משתמשות בכל הכוח הפיננסי שלהן בשוק ההעברות, כך שלא נופתע לראות שינוי חד בתעריפים בצמרת השוק".

יש לציין שמחירי הכרטיסים עלו באלפי אחוזים מאז 1992, והכסף הגדול לא מטפטף לתשתיות כדורגל, עליהן גדלים הכוכבים שנרכשים במאות מיליונים. עם זאת, כהוצאות עסקיות יש בהן היגיון.

אלכסנדר צ'פרין. מתחילים לשקול תקרת שכר צילום: איי אף פי

קטאר נגד אבו דאבי

במקרים של נסיכויות קטנות שמסוכסכות זו עם זו, אין היגיון כלכלי אלא היגיון אסטרטגי. עוד לפני רכישת ניימאר, דני אלבס, מגן ברצלונה לשעבר, היה על סף איחוד עם גווארדיולה בסיטי לאחר שקיבל הצעה נאה שעומדת על כ־6 מיליון ליש"ט בשנה, סכום נהדר עבור מגן ימני בן 34.

ואולם, רגע לפני שחתם בסיטי, בחר ללכת לפריז סן ז'רמן - שם הציעו לו 12 מיליון ליש"ט בשנה.

האם פ.ס.ז', בבעלות קטאר, היתה מציעה פי שניים למגן מעבר לשיא אם לא היה מקבל הצעה מקבוצה בבעלות אבו דאבי - בזמן הסכסוך המדיני הגדול ביותר בין קטארי לאיחוד האמירויות, סעודיה, מצרים ובחריין? אין לדעת.

אין לדעת גם איך ההשפלה הזו של אבו דאבי על ידי קטאר השפיעה על כמה סיטי הייתה מוכנה לשלם על מגנים אחרים (179 מיליון יורו ־ סכום הגבוה יותר מתקציב ביטחון של 47 מדינות).

כמו כן, לא ברור עד כמה הזכייה של מונאקו באליפות צרפת בשנה שעברה וההפסד המביש לברצלונה בליגת האלופות השפילו את קטאר והובילו אותה לרכישות האקסטרווגנטיות של ניימאר וקיליאן מבאפה.

קטאר, כאמור, רכשה את פריז סן ז'רמן כדי שתהיה נציגת קטאר בכדורגל האירופי - היא לא יכולה להיות מושפלת, היא מייצגת מדינה שמשקיעה מיליארדים בספורט כדי לטפח את תדמיתה הבינלאומית.

מה שברור זה שההוצאות הגדולות מתחילות לגרום לבכירים בכדורגל האירופי לחשוב על רגולציה רצינית בשוק ההעברות. נשיא אולימפיק ליון ז'אן מישל אולס, אמר ש"אסור לתת לכדורגל להצטמצם ליריבות אחים בין אבו דאבי וקטאר". קרל היינץ רומינגה, יו"ר באיירן מינכן, טען שזה "זה רעיון טוב שלכדורגל יהיה סטטוס מיוחד שיאפשר תקרת שכר. אני מאמין שאחרי מקרה ניימאר המוכנות לזה באיחוד אירופי גדולה יותר".

גם נשיא אופ"א אלכסנדר צ'פרין העלה את האפשרות של קביעת תקרת שכר במטרה "לבלום את ההתרחבות באיזון התחרותי בין המועדונים".

הסיפור הגדול השקט

יותר מ־65% מסך כל כספי ההעברות בעולם נשארים בכיסים של קבוצות חמש הליגות הבכירות. רוב הכספים הללו עוברים בין כיסי 30 הקבוצות העשירות באירופה. בקבוצות הללו השחקנים מרוויחים סכומים גבוהים והסוכנים שואבים את עיקר הכנסותיהם משם. זאת בעוד ש־45% מהכדורגלנים מרוויחים פחות מ־1,000 דולר בחודש. השכר החציוני של כדורגלן עומד על פחות כ־55 אלף דולר ו־41% מהם לא מקבלים את שכרם בזמנם הקצר במקום עבודתם (הישארות ממוצעת בקבוצה היא 22.6 חודשים).

סיפורים כמו של ג'וזיפ ווקוביץ' (25) כמעט ולא נחשפים. המגן של נבחרת קרואטיה הצעירה לשעבר שוחרר על ידי RNK ספליט לאחר שהמועדון הורד שתי ליגות בגלל אי תשלום משכורות.

המועדון הקודם שלו, איסטרה 1961, לא שילם לו חמישה חודשים. "באיסטרה סירבו לשלם 10,000 יורו על טיפול בעצם האגן" אמר ל"גרדיאן". "המועדון דרש גם שאקצץ 50% מה־4,000 יורו בחודש בגלל הפציעה. החיים של כדורגלן לא יציבים וככה זה כל חיי. עשיתי הקרבות כשחקן צעיר כדי להיות כדורגלן אבל מועדונים פשוט רוצים לקנות ולמכור שחקנים - כסף קל".

מועדונים, בגלל חוקי פיפ"א וחוקי שוק העברות, יכולים להתנכל לשחקנים שלא מעוניינים לחדש את החוזה או לעזוב למועדון אחר.

שחקנים ששווים מיליונים או מאות מיליונים, הם בעלי כוח שיווקי מקצועי גדול ולכן המעמד שלהם כ"נכס" מתאזן. ואולם לפי איגוד השחקנים העולמי, FIFPro, רוב הכדורגלנים הם נכסים ללא זכויות עובד מלאות. עבור רובם, מגבלה על חופש התנועה היא קושי אמיתי. וכשמסתכלים על השוק מלמטה, רואים ששוק העברות השחקנים, ללא התהילה והכסף, הוא לא יותר מסחר באנשים.