מה ווייז עושה למוח שלכם?

תוכנת הניווט המקורית פותחה במשך מיליוני שנים. בתהליך אבולוציוני ארוך ומעודן בעלי חיים ואחר כך בני אדם פיתחו יכולות מוחיות של התמצאות במרחב שהיו הכרחיות כדי לשרוד בטבע הפראי. במאות השנים האחרונות השתמשו אנשים בכלי הזה גם כדי לצלוח את הציביליזציה העירונית. בחברות מסוימות חיים בלי תוכנת הניווט הזאת היו משולים לנכות, אפילו מסוכנים.

הדאטה בייס של התוכנה הזאת הוא הזיכרון, המבוסס על ניסיון. החומרה היא המוח: אזורים מסוימים בו שהשתכללו במשך אותם מיליוני שנים כדי לאפשר לאדם לדעת לאן הוא הולך ואיך. הידע הוא פנימי, אישי, ועם השנים האדם למד להיעזר בכלי חיצוני, מפות שציירו אחרים, ושהופנמו גם הן כמפות בתוך המוח.

אלא שבשנים האחרונות כל זה מתחיל להשתנות. טכנולוגיות ניווט חדשות (ווייז, למשל, קיימת פחות מעשור) מייתרות את אלה שהאבולוציה שייפה בנו זמן רב כל כך. מערכות GPS מאפשרות לנו לנווט על בסיס ידע חיצוני בלבד, בלי להידרש לצבור ניסיון וזיכרון, לשכלל את יכולת קריאת המרחב שלנו ואת יכולת קריאת המפות ובניית המפות הפנימיות. זה נוח להפליא, אבל יש לזה מחיר. המוח שלנו עובד פחות.

"ב־5,000 השנים האחרונות לאנשים לא היה GPS והם היו צריכים לחשוב איך לנווט, ועכשיו הם לא מפעילים את החלקים האלה במוח", קובע ד"ר הוגו ספירס מאוניברסיטת קולג' בלונדון (UCL) בשיחה עם "מוסף כלכליסט". ספירס ועמיתיו ב־UCL הם החוקרים המובילים בעולם של ניווט. במשך יותר מ־40 שנה התמחו אנשי האוניברסיטה בעבודות שבוחנות איך המוח האנושי מנווט; עכשיו הם בודקים גם מה קורה למוח הזה כשהטכנולוגיה מנווטת במקומו.

איור: עינת צרפתי

במחקר שפרסמו בראשית החודש בכתב העת המדעי "Nature Communications", ושזכה לסיקור נרחב ברחבי העולם, החוקרים בדקו את הפעילות המוחית של בני אדם בזמן שהם צפו בסרטוני וידיאו של רחובות בסוהו, במרכז לונדון, ובכל צומת היו צריכים להחליט כיצד להמשיך כדי להגיע ליעד שלהם. החוקרים, בראשות ספירס, מצאו אצל אלה שניווטו באופן אקטיבי פעילות בהיפוקמפוס, שאחראי לזיכרון ולניווט, ובקליפת המוח הקדם־מצחית, שאחראית לקבלת ההחלטות. הפעילות בשניהם היתה גבוהה יותר ככל שהיו יותר אופציות לניווט — למשל לפני צומת של שבעה רחובות. אצל קבוצת הביקורת, שלא היתה צריכה להתאמץ ורק צייתה להוראות הניווט שקיבלה, שני האזורים היו כבויים. המוח הפסיק להגיב לרחובות ולצמתים שבדרך.

"אנשים אינם מודעים לעיבוד האוטומטי של הרחובות שמתרחש במוח בזמן ניווט, אבל אנחנו יכולנו לראות מתי הם מנתחים את הרחובות, ומצאנו שכשמשתמשים בניווט לווייני המוח מוציא להפסקה את החלקים שאחראיים לניווט", מסביר ספירס ל"מוסף כלכליסט" את משמעות המחקר החדש. "כשחושבים על זה, זה הגיוני שהמוח פחות פעיל כשהוא מסתמך על GPS. ואם הוא לא מפעיל חלקים מסוימים, אולי זה לא טוב לבריאות?".

2. הנוירונים שבונים מפה, ואלה שנועצים סיכה

בקוטב הצפוני, בשטחה של קנדה, נמצא אי ששטחו 103 קמ"ר (בערך פי שניים מתל אביב), איגלואיק שמו. הטמפרטורה בו נעה מ־8 מעלות צלזיוס באוגוסט ל־32– בפברואר, ו־1,700 תושביו האינואיטים נחשבים לנווטים מהטובים בעולם. במרחבים השטוחים, מכוסי השלג והערפל, קשה להיעזר בסימני דרך כדי לנווט, והאינואיטים נעזרים בכוכבים, בתבניות הרוח, באור, בפסלי שלג שהרוח יוצרת ובהתנהגות בעלי חיים כדי למצוא את דרכם. הם משתמשים במפות מצוירות רק לעתים נדירות, והמפות הקוגניטיביות שבמוחם עשירות מספיק כדי שיוכלו לנווט באי. אבל בשנים האחרונות גם הם מתחילים להשתמש ב־GPS, בעיקר צעירי האי, והוא גורם להם להתנתק מהסביבה. כבר נרשמו מקרים של מי שהלכו בקו ישר על קרח דק, כי זו היתה ההוראה של ה־GPS, ונפלו אל המים. או שבעקבות תקלה במכשיר הניווט נתקעו בערבה מושלגת, ולא ידעו איך להמשיך ליעד או לחזור לנקודת המוצא. ה־GPS מייתר את יכולת הניווט האינואיטית המהוללת, מוחק בהדרגה מסורת ארוכה ומותיר את תושבי האי בלי יכולות התמצאות הכרחיות.

הכשרה לנהגי המוניות השחורות של לונדון. מכירים כל רחוב ומוסד בעיר, ולכן עמדו בלב מחקרים רבים של חוקרי ניווט צילום: גטי אימג'ס

כדי להבין מהו הדבר הזה שאובד לנו בשנים האחרונות, בחסות תוכנות ניווט, צריך קודם להבין מה הדבר שעובד כל השנים, כלומר איך אנחנו מנווטים.

וכדי להבין את המוח האנושי, כמעט כמו תמיד, מתחילים בעכברים. ב־1971 פרופ' ג'ון או'קיף, שעוסק במחקר של המוח הקוגניטיבי ב־UCL, חיבר למוחם של עכברים אלקטרודות זעירות ועקב אחריהם מנווטים במכלאות שבנה להם. הוא גילה שבכל פעם שהעכברים הגיעו למקום חדש הם סימנו אותו באמצעות נוירונים מסוימים בהיפוקמפוס, כמו הסיכות שננעצות במפות דיגיטליות, ובעצם כך בנו להם "ספר כתובות" בתוך הראש. נוירוני המקום, כפי שאו'קיף כינה אותם, היו גילוי מהפכני שהכתיר את ההיפוקמפוס - שני אזורים בקדמת המוח שהם חלק מהמערכת הלימבית, הקדומה ביותר במוח, ואחראים גם לזיכרון לטווח קצר — כאיבר הניווט הרשמי (כשבפועל רובו מתרחש בהיפוקמפוס הימני).

אבל המחקר הזה הראה רק איך עכברים מזהים אתר מסוים, זה עדיין לא ניווט מלא. ב־2005 בני הזוג מיי־בריט ואדוָרד מוזר, פרופסורים לנוירופיזיולוגיה מהאוניברסיטה הנורבגית למדעים וטכנולוגיה, השתמשו בשיטה דומה וגילו סוג נוסף של נוירונים, הפעם בקליפת המוח האנטורינלית (Entorhinal cortex) שסמוכה להיפוקמפוס. בזמן שהעכברים ניווטו הנוירונים הללו, שנקראים נוירוני הגריד, "ירו" בתבנית שיוצרת מעין רשת של קווי אורך ורוחב ומאפשרת לעכברים לדעת היכן הם נמצאים במרחב. אחרי ספר הכתובות, החוקרים הבינו איך המוח בונה מפה. שני הגילויים הללו זיכו את או'קיף ואת המוזרים בפרס נובל ב־2014 - בזמן שבו תוכנות הניווט כבר שגשגו, ובנוירוני המיקום והגריד נעשה פחות ופחות שימוש.

3. כך הניווט מגדיל חלקים מסוימים במוח

כדי לקבל רישיון למונית שחורה בלונדון צריך לרכוש את "הידע" — היכרות אינטימית עם העיר ושליטה מלאה ב־250 אלף הרחובות שמתפתלים בה, כולל הכיכרות, המועדונים, בתי החולים, בתי המלון, תחנות הרכבת ושאר המוסדות. ההכשרה נמשכת שלוש־ארבע שנים, ורק חצי מהנהגים עוברים את בחינות ההסמכה הקשות, שבהן הם נדרשים, למשל, לבחור את הדרך הכי קצרה ומהירה בין שתי נקודות שנבחרו באקראי, לתאר אותה בלי מפה או GPS ולנקוב בשמות הרחובות, הצמתים, הכיכרות ונקודות הציון שעל פניהם יחלפו בדרך, כמו סדר 19 התיאטראות בשדרות שפטסבורי.

ווייז. "במשך 5,000 שנה אנשים היו צריכים לחשוב איך לנווט" צילום: רויטרס

כך, לא רק האינואיטים הם מהנווטים הטובים בעולם, אלא גם נהגי המוניות של לונדון. היכולת הנדירה שלהם משכה את אנשי "קבוצת לונדון" — חוקרי הניווט שצמחו ב־UCL סביב פרופ' או'קיף — והם ביצעו 12 מחקרים על נהגי המוניות, כולל סריקות ב־fMRI, שהראו, כמו מחקרים אחרים, כי גם אצל בני האדם הניווט מתרחש באותם אזורים במוח שמנווטים את העכברים.

ההדמיות העלו כי בתחילת ההכשרה גודל ההיפוקמפוס של הנהגים רגיל אבל ככל שהם עוסקים יותר בניווט ההיפוקמפוס גדל, ובסוף ההכשרה הוא גדול מזה של אחרים. "ההיפוקמפוס קריטי לניווט ואנחנו משתמשים בו כמו ב־GPS", מסביר ד"ר ספירס, שהיה שותף לתשעה מ־12 המחקרים, "ולנהגי המוניות הלונדונים יש לוויין פנימי עוצמתי ומחודד בזכות שנים של ניסיון. הם קבוצה מיוחדת, וככל שהם עובדים יותר שנים כנהגים כך החלק האחורי של ההיפוקמפוס שלהם גדול יותר".

בשלב הבא, אחרי שביססו את מרכזיותו של ההיפוקמפוס בתהליך, החוקרים ביקשו להבין איך אנחנו מנווטים בפועל. ספירס ועמיתיו הראו לאנשים סימולציית מחשב של מבנה ובו פינות עם חפצים שונים, ואז ביקשו מהם להגיע מפינה אחת לפינה אחרת, בעוד מוחם נסרק ב־fMRI. "זה הניסוי הראשון שהראה שיש חלק מיוחד במוח שיודע לאיזה כיוון הוא רוצה ללכת, והוא נמצא בקליפת המוח האנטורינלית, שבה נמצאים תאי הגריד הנהדרים בעכברים וכנראה גם באנשים. נראה שיש למוח מצפן פנימי שמשפיע על מיומנויות הניווט, ויודע את הכיוון ליעד שלך באופן מדויק יותר", מסביר ספירס.

"ומה שיותר נחמד הוא שאותות ההתבייתות שם מסבירים מדוע חלק מהאנשים טובים בניווט וחלק לא. במוחם של אנשים שהיו טובים מאוד בניווט היו אותות התבייתות מדויקים ועקביים עם פחות רעש, ואצל אנשים שהולכים לאיבוד ולא יודעים איפה הם נמצאים היו אותות יותר רועשים ומעורפלים".

אתה חושב שאפשר לעזור לאנשים האלה ולאמן את המוח שלהם לנווט טוב יותר?

"זו שאלה פנטסטית, והתשובה הכנה היא שאנחנו לא יודעים כמה אפקטיבי יהיה אימון למוח באזור הזה. נעשו מחקרים שנתנו לאנשים לנווט כל יום ובאופן אינטנסיבי וראו שינוי בהיפוקמפוס, אבל לא ברור אם הוא נשאר כשהם מפסיקים להתאמן. יש הרבה חברות וחוקרים שמתעניינים בזה, ויהיה מצוין אם תהיה אפליקציה לטלפון שתעלה לך 99 פני ותשנה את ההיפוקמפוס ואולי אפילו תמנע דמנציה, אבל היא עדיין לא קיימת ויהיה יקר מאוד לפתח אפליקציה כזאת".

ובכל זאת, ייתכן שבשנים הקרובות תגיע בשורה כזאת, דווקא מכיוון אחר — ממחקר חסר תקדים בהיקפו על אלצהיימר, שספירס שותף לו. במאי אשתקד הושקה האפליקציה Sea Hero Quest, משחק אתגרי של 75 שלבים שבו השחקן צריך לנווט במשימות ימיות. כל נתוני השחקנים נשמרים ומנותחים, בניסיון לזהות את הסימנים המוקדמים לדמנציה ואלצהיימר, שבאים לידי ביטוי בבלבול במרחב ובקושי לנווט, ושמקורם הוא פגיעה בהיפוקמפוס. השאיפה היא כמובן להציע אופציות טיפוליות אפקטיביות בעתיד. עד כה שיחקו בו 2.7 מיליון אנשים, כולל ישראלים, והממצאים הראשונים מראים שיכולות הניווט במרחב מתחילות להידרדר בגילאים מוקדמים מאלה שחשבו עד כה (אפילו בגיל 19) ושתושבי המדינות הנורדיות (פינלנד, שבדיה, נורבגיה ודנמרק) בעלי מיומנויות ניווט טובות במיוחד.

4. הווקטורים הפנימיים מכוונים אותנו בדיוק למטרה

המשרד של פרופ' נחום אוּלָנוֹבסקי מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן מלא ציורים, צילומים, דמויות פלסטיק ובובות פרווה של עטלפים. הם מציצים מכל פינה, מעידים על העיסוק של האיש: הוא חוקר כיצד עטלפים מנווטים, כדי ללמוד מהם על המוח האנושי. "מעניין אותנו להבין איך עובדות הקוגניציות, מי אנחנו", הוא מסביר, "ונוסף על כך האזורים שאנחנו חוקרים הם החשובים במוח מבחינה קלינית במחלות כמו אלצהיימר, אפילפסיה, דיכאון ועוד בעיות שקשורות להיפוקמפוס".

הדבר הראשון שצריך להבין על עצמנו הוא שאנחנו לא מנווטים באמצעות העיניים אלא באמצעות הזיכרון. "כשאני מטייל בפריז ורואה את מגדל אייפל אני פשוט הולך אליו, אבל זה ניווט טריוויאלי", מסביר אולנובסקי. "הניווט המעניין הוא כשאני זוכר שהקפטריה של המכון נמצאת כאן", הוא מצביע מחוץ לחלון המשרד, שם בניין הקפטריה כלל אינו נראה. "אני לא רואה אותה אבל אני יודע שהיא שם ואני יכול לדמיין את המסלול שאצטרך לעשות כדי להגיע אליה. אנחנו יודעים הרבה דברים על המוח, אבל אנחנו לא יודעים איך הוא מקודד את הדרך שלי לקפטריה".

בניסיון להשיב על השאלה, אולנובסקי והדוקטורנטית איילת שראל תיעדו את מוחם של עטלפים בעודם עפים בחדר תעופה שבנו להם, בגודל 30 מ"ר, ונוחתים על המטרה — עמוד עם אוכל באמצע החדר. "הם נחתו עליו מכל הכיוונים וראינו שיש להם נוירונים שמקודדים את הכיוון אל המטרה. גם כששמנו וילון והסתרנו אותה, כמו הקפטריה שמוסתרת בין הבניינים, העטלף ידע איפה היא והנוירונים קודדו את הכיוון אליה דרך הווילון. זה מראה שהניווט הוא דבר מנטלי מבוסס זיכרון".

ספירס. "ה־GPS האידאלי יראה לי סימולציה של הדרך שאני אמור ללכת בה, ואז אלך בה בלעדיו" צילום: ibn.ucl.ac.uk

"הדבר המנטלי" פועל באמצעות נוירונים מדויקים מאוד, בהיפוקמפוס כמובן — יש נוירון שפועל במרחק 7 מטרים מהמטרה, ונוירון אחר פועל במרחק 5 מטרים ממנה. "והנוירונים מייצגים לא רק את המרחק מהמטרה אלא גם את הכיוון אליה, ויחד נוצר וקטור למטרה. המחקר הזה, שהתפרסם בינואר ב'Science', התקבל בהתלהבות בקהילה שלנו כי זו היתה חוליה חסרה. עד עכשיו ידענו איך נקודה B מיוצגת במוח, עכשיו אנחנו יודעים איך מגיעים מנקודה A ל־B".

כמו ספירס, גם אולנובסקי שואף שהמחקרים שלו יהיו כמה שיותר קרובים לעולם האמיתי, שבו עטלפים מתעופפים בשטחים הרבה יותר גדולים מחדר של 30 מ"ר, ולעתים מתכננים מסלול מסוים ואז מתברר שיש פקק תנועה וצריך לבחור מסלול אחר. הם בנו לעטלפים מנהרת תעופה באורך 200 מטר, שבה הם מתעופפים להנאתם וצוברים עשרות קילומטרים, והתוצאות הראשוניות, אומר אולנובסקי, נראות מרתקות, ועשויות להצביע על הבדל בין האופן שבו המוח פועל בניווט למרחקים קצרים לאופן שבו הוא מנווט למרחקים גדולים יותר.

למרות הקשר המובהק בין הנעשה בהיפוקמפוס ליכולות ניווט, אולנובסקי מבקש לסייג: לא כל מי שמתקשה להתמצא במרחב בהכרח חי עם היפוקמפוס קטן יותר. "הקושי להתמצא לא חייב להיות קשור לנפח של אזור כזה או אחר, הוא יכול להיות קשור לביטחון עצמי או ליכולת לקבל החלטות. אם אתה כילד הלכת לאיבוד ועברת חוויה לא נעימה בעקבות זה, ייתכן שיש לך בעיה בציר קבלת ההחלטות, ולא בהתמצאות במרחב".

5. לחשב מסלול מחדש זה כבר כישרון אחר

פרופ' ראסל אפשטיין מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה עשה תואר ראשון בפיזיקה, תואר שני בראייה ממוחשבת, ואז התגלגל לחקור מפות קוגניטיביות, כלומר לבדוק איך אנשים משתמשים במידע שהם קולטים מהסביבה כדי ליצור במוח מפות של העולם, ואיך הם משתמשים בהן כדי לנווט. "המפה הקוגניטיבית כוללת את הידע שיש לנו על המיקום של דברים במרחב, ואפשר להשתמש בה כמו במפה פיזית ולדעת היכן מקומות נמצאים זה ביחס לזה", מסביר אפשטיין.

אינואיט עם כלביו באי איגלואיק; גם הנווטים הטובים בעולם מתחילים להשתמש ב־GPS ומאבדים מכישוריהם צילום: רויטרס

לפני ארבע שנים מחקר של אפשטיין, שבו סטודנטים התבקשו לדמיין ניווט בתוך הקמפוס ונסרקו ב־fMRI, הראה גם הוא כי למי שמצטיינים במשימות ניווט יש היפוקמפוס גדול יותר שמאפשר להם "ללכת ממקום למקום בעזרת המפה הפנימית כאילו הם יודעים מה הקואורדינטות, ולכן לנווט ליעד באופן גמיש". והגמישות הזאת היתה הגילוי המרגש יותר של אפשטיין.

המחקר שלו העלה שלצד אזורי הניווט הידועים, בתהליך לוקחים חלק גם קליפת המוח הרטרוספלניאלית (Retrosplenial cortex, או RSC בקיצור), והאזור הפרה־היפוקמפלי (Parahippocampal place area, או PPA בקיצור). מעט מאוד ידוע על שני האזורים האלה, ומחקרים שנערכים בעשור האחרון, בעיקר של אפשטיין עצמו, מתחילים לאפיין אותם. באחד הראשונים שבהם, אפשטיין סרק את מוחותיהם של אנשים ב־fMRI בזמן שהם התבוננו בתמונות שונות, וראה ששני האזורים האלה מאוד פעילים בתגובה לתמונות של נופים, חדרים ורחובות עירוניים, אך לא למראה מכוניות וכלי מטבח. "נראה שהם הגיבו חזק בתגובה לגירויים ויזואליים של מקומות שרלבנטיים לניווט, אף שלא ניסו לנווט אלא רק לצפות בהם באופן פסיבי", מסביר אפשטיין.

ה־RSC, שמוכר כאזור שמשחק תפקיד גם בתכנון העתיד, נחוץ במיוחד כשאנחנו הולכים לאיבוד. "אתה הולך ברחוב, לא שם לב, ואז מגיע לצומת ושואל את עצמך, 'רגע, איפה אני? לאן אני צריך לפנות?'. ברגע הזה אתה צריך להסתכל על העולם, לתפוס אותו, להבין מה היחס בין מה שאתה רואה ותופס לזיכרון שלך, לאופן שבו הדברים מסודרים בחלל, והפעולות האלה מתבצעות באזור הזה". במילים אחרות, אם ווייז היה מוח אנושי, כשהוא היה מחשב מסלול מחדש זה היה קורה ב־RSC.

לגבי ה־PPA ידוע עוד פחות. יש לו תפקיד בפענוח ובזיהוי של סצנות סביבתיות אולם לא ברור כיצד הוא עושה את זה. במחקר שאפשטיין פרסם בינואר הוא מצא תפקיד ייחודי של ה־PPA כאשר אנחנו הולכים לאיבוד: בזמן שה־RSC והקורטקס האנטורינלי מייצגים מידע על הכיוון שאליו צריך ללכת, ה־PPA מכיל מידע על נקודת המוצא. הוא מייצג את הנקודה הכחולה על מסך ה־GPS שממנה אנחנו רוצים לצאת לדרך.

אולנובסקי ועטלף שהוא חוקר. זיהה את האופן שבו המוח מכוון למטרה מדויקת

6. איך לא לתת ל־GPS לזרז את הזדקנות המוח

מה יקרה לכל הכישורים המסתוריים והנהדרים האלה ככל שננווט יותר ויותר באמצעות תוכנות חיצוניות שיחלקו לנו הוראות נקודתיות ולא באמצעות המפה הפנימית שמחייבת אותנו לנתח את התמונה המלאה? מה הפגיעה ביכולות הניווט בהיפוקמפוס ובחלקים נוספים במוח תעשה ליכולות אחרות שלנו, ועד כמה היא קשורה להידרדרות קוגניטיבית, כזאת שמאפיינת התבגרות או חולי?

למדענים עדיין אין תשובות מובהקות לכך, אבל הם שקועים בשאלות האלה, עם עוד ועוד מחקרים בקצב מסחרר (המאמרים הטריים של ספירס, אולנובסקי ואפשטיין, כולם עם ממצאים דרמטיים, פורסמו בארבעת החודשים האחרונים בלבד, בזה אחר זה). ובכל זאת, יש כמה דברים שאפשר כבר לומר.

ראשית, שאפשר להסתכל על תוכנות הניווט כעל קביים. השימוש בהן מחליש את השרירים של אדם נורמלי, אבל צריך לזכור שהוא יכול להציל את ההתנהלות של אדם עם שרירי ניווט חלשים. "אני יודע שאין לי מושג בכיוונים וזה מוחלט", מספר אלדד אילני, סופר ואיש הייטק, שמתאר את חייו לפני תוכנות הניווט כרצף של טעויות התמצאות, בלבולים, עיכובים ואי נעימויות. "לפני ווייז, הייתי נוסע לירושלים ובקלילות מוצא את עצמי בבית שמש. כשאשתי עשתה ניתוח בעיניים נסעתי איתה למרפאה שבע־שמונה פעמים, ובכל פעם שבה יצאתי מהמעלית פניתי לכיוון הלא נכון. זה קורה לי גם פה, במעלית במשרד שלי. נסעתי פעם לכנס בסן פרנסיסקו עם עוד מישהי מהעבודה. ישנו בשני מלונות שונים ולקחנו רכב אחד. סן פרנסיסקו היא כמו ניו יורק, רשת פשוטה של רחובות ישרים שחוצים זה את זה, והיו לי סך הכל שתיים־שלוש פניות בין שני המלונות, אבל הייתי יוצא בבוקר ויודע שאני לא מגיע אליה. ככה אני, זה לא בשליטה".

ומה לגבי האופן שבו הקביים האלה מחלישים שרירים בריאים? פרופ' ורוניק בובו מהמחלקות לנוירולוגיה ולפסיכולוגיה באוניברסיטת מק'גיל הקנדית בדקה איך זה קורה. אנשים מנווטים באחת משתי אסטרטגיות: מצייתים להוראות (למשל של הזיכרון, כי הם פסעו בדרך הזאת אינספור פעמים, או של ה־GPS) או מתכננים מסלול באופן גמיש בעזרת המפות הקוגניטיביות שבראשם. בובו מצאה שצעירים מעדיפים את האסטרטגיה השנייה ואילו מבוגרים את הראשונה — העדפה שלהערכתה קשורה לפגיעה בהיפוקמפוס בגילאים מבוגרים ולבעיות הקוגניטיביות שנובעות ממנה, מהזדקנות טבעית עד אלצהיימר. מבוגרים שהמשיכו להשתמש באסטרטגיית ניווט גמישה נהנו מכמות גדולה יותר של חומר אפור בהיפוקמפוס ואף השיגו ציונים גבוהים יותר במבחנים קוגניטיביים שנועדו לזהות לקויות שמקדימות אלצהיימר. כלומר ייתכן שהמשך השימוש במפות הקוגניטיביות ובניווט שכרוך במחשבה וחופשי מהוראות משפר את איכות החיים בגילאים המבוגרים.

האם זה אומר שכדי לשמור על תפקוד תקין של ההיפוקמפוס ככל שאנחנו מתבגרים כדאי לנו להיפטר מה־GPS? בובו פשוט מציעה להשתמש בו בחוכמה. למשל, להיעזר בו כדי להגיע ליעד חדש אבל לנווט לבד בדרך חזרה, או לוותר עליו לגמרי כשנוסעים למקומות מוכרים. "אנחנו חיים בחברה שמתקדמת כל כך מהר שהיא גורמת לנו להרגיש רע אם אנחנו הולכים לאיבוד. לדעתי אנחנו יכולים להשתמש ב־GPS כדי לחקור את הסביבה, אבל לא להיהפך לתלויים בו. פיתוח מפה קוגניטיבית אולי לוקח יותר זמן, אבל הוא שווה את ההשקעה".

וספירס מוסיף: "ייתכן ש־GPS לא טוב לבריאות, אבל אם ניווט בלי ה־GPS יוצר אצלך מתח, כי בלעדיו תהיה אבוד בעיר — זה גם מזיק למוח. אני אישית חושב שאנחנו צריכים לעבור למצב חדש שבו ה־GPS לא רק מפחית מתח אלא מעצים אותך. אנשים ירוויחו ממערכת שתספר להם על המקום שאליו הם נוסעים ותיתן להם מידע שימושי, כמו כלי סיוע אישי. ה־GPS האידאלי יראה לי סימולציה של הדרך שאני אמור ללכת בה, ואז אלך בה בלעדיו. זה יהיה מדהים".