מה הגריט שלכם? זו התכונה שמובילה להצלחה

להתקבל לווסט פוינט, האקדמיה הצבאית האמריקאית, זה קשה ומורכב לפחות כמו להתקבל להרווארד או אוניברסיטת עילית אחרת. המועמדים צריכים להתחיל את התהליך כבר בכיתה י"א, ולהציג ציונים מצוינים מבית הספר, תוצאות מעולות בבחינות הפסיכומטריות, אישור על בריאות תקינה, הצטיינות במבדקי ספורט וגם הפניה ללימודים מחבר קונגרס, סנאטור או סגן נשיא ארצות הברית. "להתקבל למועמדות לווסט פוינט זה כבוד יוצא דופן ששמור לסטודנטים המבטיחים ביותר באמריקה", נכתב באתר המוסד. "עם סיום הלימודים ולאורך חייך התואר מווסט פוינט יעיד על יכולותיך, אופייך ומנהיגותך. תהיה חבר בקבוצה מוערכת במיוחד, שזוכה לכבוד בינלאומי".

בכל שנה 14 אלף תלמידי תיכון מתחילים את הליך ההרשמה; רק 4,000 מצליחים להשיג את ההמלצות הנדרשות; ומהם רק 2,500 עומדים בדרישות הציונים והכושר הגופני. בסופו של דבר הרשימה מצטמצמת לכ־1,200 צוערים שמתקבלים לווסט פוינט. 20% מהם נושרים במשך ארבע שנות הלימודים; רובם כבר בחודשיים הראשונים, תקופת אימונים קשה ואינטנסיבית במיוחד שמכונה Beast, "חיה", ושנחשבת החלק הכי תובעני, פיזית ורגשית, בכל המסלול.

בניסיון להבין מי עובד שנתיים (לפחות) כדי להתקבל למסלול שינשור ממנו בתוך חודשיים, בווסט פוינט שכרו פסיכולוגים שלא הצליחו למצוא את התשובה. ב־2004 אנג'לה דאקוורת (Duckworth) ניסתה את כוחה. כיום היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה, ואולם אז היא עוד היתה דוקטורנטית וראיינה אנשים שהצליחו מאוד בתחומים שונים, בניסיון לאתר את התכונות שמשותפות להם. הם היו מוכשרים בתחומם וגם היה להם מזל, אבל מה שמשך את תשומת לבה בעיקר היה שהאנשים האלה מעולם לא הרימו ידיים; מבחינתם לוותר זו לא אופציה. הם ידעו מה הם רוצים, היו מוכנים לעבוד קשה כדי להשיג את זה, להתמודד לעתים עם שעמום או תסכול, והיה להם החוסן הנפשי שנחוץ להליכה בדרך. לתכונה הזאת קוראים Grit, שילוב של להט והתמדה.

איור איור: יזהר כהן

דאקוורת החלה לבחון את מושג הגריט לעומק, ולבדוק את הקשר בינו לבין הצלחה. היא פיתחה מבחן שמודד את רמת הגריט, ובאותו קיץ של 2004, רגע לפני שהם מתחילים את ה"חיה", 1,218 צוערים טריים בווסט פוינט מילאו את השאלון שלה. כעבור חודשיים התברר שמבחן הגריט ניבא היטב מי ישרדו את ה"חיה" ומי יהיו 71 הצוערים שינשרו. גם בשנה שלאחר מכן המבחן של דאקוורת הצליח לסמן את הצוערים עם הרמות הגבוהות ביותר של גריט ולחזות שהם יהיו אלה שישרדו את ה"חיה".

בכל קבוצה שדאקוורת חקרה מאז ציוני הגריט התבררו שוב ושוב כמנבא הטוב ביותר של הצלחה. היא מצאה שרמות גבוהות של גריט חזו מי יהיו אנשי המכירות בחברה שמוכרת יחידות נופש שלא יעזבו את תפקידם, מי האנשים שישיגו תארים אקדמיים מתקדמים יותר, מי החיילים שיעמדו בהצלחה בהכשרות של יחידות עילית בצבא ומי הילדים שינצחו בתחרויות איות לאומיות. כולם התאפיינו באותו שילוב בין תשוקה גדולה למה שהם עושים, התעקשות לא להרים ידיים אף פעם ולהמשיך למצוא דרכים להיות טובים יותר (גם כשהם כבר טובים), ויכולת להציב לעצמם יעדים קטנים וברורים בדרך ליעד הגדול — שלושת המאפיינים העיקריים של מצליחני גריט.

"אנשים 'גריטיים' רוצים להצטיין במשהו, להתמחות בו", מסבירה דאקוורת ל"מוסף כלכליסט". "הם לא קופצים בין תחומים אלא מתעמקים בדבר שמעניין אותם, לומדים את הניואנסים של התחום שלהם. זה השלב שבו רבים ישתעממו, יחשבו: 'השבוע הזה הוא בדיוק כמו השבוע שעבר'. אבל אנשים בעלי גריט שמשתפרים במה שהם עושים חווים כל יום כשונה ואחר. הם מרגישים שהם תמיד לומדים. בעיניהם להעמיק ולהשתפר זה דבר מעניין ומלא משמעות ולכן הם מסורים למה שהם עושים ללא פשרות, ויש להם כושר עמידות. גריט נפרד מהכישרון שלנו — והוא מה שיוצר את ההבדל בין להיות טוב לבין להגיע להישגים. אם לא תממש את הכישרון שלך בעזרת גריט, לא עשית כלום".

"מעולם לא חשבתי שאני מוכשר במיוחד. הדבר היחיד ששונה ומיוחד בי הוא שאני לא פוחד למות בריצה על מתקן ריצה. אחרים יכולים להיות יותר כישרוניים, חכמים וסקסיים ממני. אבל אם נעלה יחד על מתקן הריצה יקרה אחד משני דברים: או שהם ירדו לפניי או שאני אמות. פשוט מאוד" // וויל סמית, שחקן, מפיק ומוזיקאי

דאקוורת (47), תושבת פילדלפיה, היא אדם עשיר בגריט: במבחן שפיתחה למדידתו קיבלה ציון 4.6 מתוך 5 (ראו למעלה). את הגריט שלה היא הפנתה בעשור וחצי האחרונים כדי לחקור את האופי האנושי בכלל ואת השילוב הזה של התמדה ולהט בפרט. מילדות היא היתה מוכשרת, אבל אביה ההישגי נהג לומר לה שהיא לא גאון; ב־2013 דאקוורת דווקא זכתה על עבודתה בפרס היוקרתי ביותר באמריקה, פרס מק'ארתור, שמכונה גם "פרס הגאונים".

האנקדוטה האישית הזו היא אחת מרבות שמרצפות את הספר "גריט: העוצמה שבלהט ובהתמדה", שמתפרסם כעת בעברית בהוצאת מטר, לאחר שיצא בארצות הברית במאי שעבר ונכנס מיד לרשימת רבי־המכר של "הניו־יורק טיימס". "הספר הוא תגובה משכנעת ומרתקת ל'קאלט' של קיצוני ה־IQ. דאקוורת מזכירה לנו שהאופי וההתמדה מבדלים את המצליחים", כתב עליו מלקולם גלדוול, בעצמו אושיית רבי־מכר שעוסקים בהצלחה. בראד סטיבנס, מאמן הבוסטון סלטיקס, כתב: "אני משוכנע שאין יכולות חשובות יותר בדרך להצלחה מאלה שנוצרות על ידי גריט אמיתי, ואנג'לה עושה עבודה נהדרת בתיאור שלהן". "הוול סטריט ג'ורנל", "הוושינגטון פוסט", "הניו יורק טיימס" ועיתונים נחשבים נוספים, כמו גם פסיכולוגים בכירים, הסכימו שמדובר בקריאת חובה.

דאקוורת. מקפידה בבית על "חוק הדבר הקשה" — כל אחד מבני המשפחה חייב לעשות דבר אחד "קשה" שמצריך אימון יומיומי צילום: MacArthur Foundation

דאקוורת הגיעה לגריט במקרה. היא למדה נוירוביולוגיה, עבדה במשרה יוקרתית בחברת הייעוץ מקינזי, ואז, ב־1997, במעבר חד, התחילה ללמד מתמטיקה בבית ספר חלש במנהטן, ששכן בשכונת מצוקה והיה רווי אלימות. בסוף תקופת המבחנים הראשונה דאקוורת הבחינה בתופעה מוזרה: חלק מהתלמידים הכי כישרוניים במתמטיקה, אלה שמיד מבינים את החומר ויודעים ליישם אותו ולהתקדם, קיבלו ציונים בינוניים, וחלק מהתלמידים הפחות מוכשרים, אלה שהכי התקשו, השיגו ציונים מעולים. זה קרה משום שהם ניסו שוב ושוב, לא הפסיקו לשאול, לבקש עזרה, לחפש איך להשתפר. ברגע האמת, זה אפשר להם להיות טובים יותר. כך דאקוורת הבינה לראשונה את העליונות של גריט על כישרון מולד. בשנה שלאחר מכן היא לימדה בבית ספר של תלמידים מצטיינים בסן פרנסיסקו, וגם בקצה הזה של הסקאלה, בתוך סביבה הישגית מאוד, התברר שהתלמידים שהלימודים לא באו להם בקלות והתעקשו בכל זאת להמשיך לנסות — בסופו של דבר הצטיינו. ב־2002, כשדאקוורת החלה דוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה, היא בחרה לחקור בדיוק את הרכיב החמקמק שהופך אותם לכאלה.

"עבודה קשה יכולה לפצות על היעדר כישרון", היא אומרת, ומדגישה את הקשר בין העבודה להתמדה ולאופן שבו חווים כישלון, לומדים ממנו וממשיכים הלאה. כדוגמה היא מספרת על הסופר האמריקאי המוערך ג'ון אירווינג ("העולם על פי גארפ", "תקנות בית השיכר"). בתיכון הוא לא הצטיין באנגלית, בבחינה הפסיכומטרית הציון שלו בחלק המילולי היה בשליש התחתון, ומוריו חשבו שהוא עצלן וטיפש. בדיעבד התברר שהוא היה דיסלקט, אבחנה שמורידה ממנו את תווית הטיפש ועדיין אינה מועילה לחלומו להיות סופר. אלא שאירווינג היה נחוש לכתוב. "חזרתי ושכתבתי כל דבר. לקחתי את חוסר הכישרון שלי ברצינות", אמר בעבר. "למדתי להבין שעל ידי חזרה על דבר פעם אחר פעם, גם דבר שמעולם לא בא באופן טבעי נהפך לטבע שני".

"הכישלון הוא כנראה הגורם החשוב ביותר בכל עבודתי. כתיבה היא כישלון, פעם אחר פעם" // טה־נהיסי קואטס, עיתונאי וסופר עטור פרסים

צוערים ביומם הראשון באקדמיה הצבאית ווסט פוינט. מה שמבדיל בין מי ששורד למי שנושר הוא רק הגריט צילום: איי פי

חלק גדול ממה שדאקוורת יודעת על גריט היא למדה מראיונות שעשתה עם "אלופי גריט", אנשים עשירים בתכונה הזאת שהשתמשו בה כדי להצליח, כל אחד בתחומו. היא מצאה שיש כמה דברים שמשותפים לכולם. הראשון הוא תשוקה למה שהם עושים. הם שמחים לקום בבוקר לעוד יום בתחום שהכי מעניין אותם. היא נותנת כדוגמה מתמטיקאים שעובדים שנים על אותה בעיה, ולא אומרים לעצמם, "לעזאזל עם ההוכחה הזאת, אני עובר למשהו אחר". התשוקה היא שהופכת את המחויבות הארוכה לאפשרית והיא שקושרת בין גריט לאושר. "אנחנו מוצאים קורלציה חיובית חזקה בין גריט לשביעות רצון מהחיים. זה לא אומר שכל מי שמאושר הוא גריטי ושכל מי שגריטי מאושר. אלה לא חיים קלים, אבל אני חושבת שחיים כאלה, שבהם אתה אוהב ומסור למה שאתה עושה, לא מרוצה מהמקום שבו אתה נמצא וכל הזמן רוצה להתקדם ולהעמיק הם חיים מאוד מספקים".

המאפיין השני של אלופי הגריט הוא תקווה. הם יעשו הכל כדי לא להרים ידיים, כמו בסיפורו של בוב מנקוף. שיעור הדחיות של קריקטורות בעיתונים בלתי נתפס: 90%. על כל קריקטורה שמתפרסמת יש תשע שנפסלות. במשך שלוש שנים שלח מנקוף 2,000 קריקטורות ל"ניו יורקר", הגביע הקדוש של המאיירים. כולן נדחו. אז הוא הלך לספרייה, בחן את כל הקריקטורות שהתפרסמו במגזין היוקרתי מ־1925, והבין שהוא מסוגל לצייר קריקטורות טובות לא פחות, רק שהדבר היחיד שחסר לו הוא סגנון משל עצמו. הוא פיתח את סגנון הנקודות שלו, שנקרא סְטִיפְּלִינְג, וב־1977 סוף סוף פרסם קריקטורה ב"ניו יורקר". בשנים הבאות הוא פרסם בו עוד כמה עשרות, עד שב־1981 נהפך לעורך הקריקטורות של המגזין.

קרי קלוז מנצחת בתחרות האיות הלאומית. האימון האפקטיבי צריך להיות אימון מסוים מאוד, אימון מכוון צילום: איי פי

"התקווה שיש לאנשים עם גריט אינה עניין של מזל אלא עניין של לעמוד מחדש על הרגליים פעם אחר פעם", מסבירה דאקוורת. העיקר הוא לאמץ ראייה אופטימית: אם לא הצלחנו זה בגלל משהו לא נכון שעשינו, שבשליטתנו ושנוכל לשפר, ולא כוח עליון או משהו שאי אפשר לתקן. "כאשר איננו מפסיקים לחפש דרכים לשנות את מצבנו לטובה, יש לנו סיכוי למצוא אותן", היא מסכמת. לכן, כשנותנים למישהו משוב כדאי לבחור מסרים שמגבירים את הגריט, כמו "זה לא הצליח, בוא נחשוב מה יכול להצליח יותר" או "יש לי סטנדרטים גבוהים. אני דורשת ממך הרבה כי אני יודעת שיחד נוכל לעמוד בסטנדרטים האלה". באחד הניסויים המובאים בספר, פסיכולוגים הצמידו פתק כזה לחיבורים שהוחזרו לתלמידים עם הערות. 80% מהתלמידים שקיבלו את הנוסח הזה החליטו להגיש חיבור מתוקן, לעומת 40% מהתלמידים שקיבלו פתק פרווה שאמר "הערות אלה הן משוב לחיבורך". במחקר המשך התלמידים שקיבלו משוב שמעודד גריט עשו פי שניים תיקונים בחיבור.

"כשרואים במה ילד מצליח לא צריך לומר לו שהוא מושלם ושהוא מצליח בכל, אלא שיש לו עוד עבודה לעשות ושהוא יכול לעשות אותה", אומרת דאקוורת. "הילדים כיום, במיוחד מרקע מבוסס, לא חווים הרבה אתגרים ובטח שלא הרבה כישלונות. אני חושבת שילד צריך להבין שזה לא סוף העולם אם אתה נכשל או לא מנצח במירוץ. אני רוצה שהבנות שלי ילמדו שלא משנה מה קרה במהלך היום שלך, אתה לומד ממנו משהו: אם תנצח במירוץ תלמד משהו, ואם תפסיד בו תלמד משהו. במקום לחשוב, 'אני לוזרית' או 'אני ווינרית', הן צריכות לחשוב 'אני לומדת'".

הדבר השלישי שמשותף לאלופי הגריט הוא שהם מתאמנים במה שדאקוורת מכנה "אימון מכוון" — עם הרבה מטרות קטנות, מדידות ומשובים. הם מקדישים הרבה זמן ללמידה, מתוך רצון להתקדם, להעמיק — ולנצח את עצמם. היא התוודעה ליתרונות האימון המכוון כשבדקה ילדים שמנצחים בתחרויות האיות הלאומיות, למשל קרי קלוז, שניצחה ב־2006, בגיל 13. זו היתה השנה החמישית של קרי בתחרות, כך שהיא צברה אלפי שעות אימון, והתברר שרוב האימון שלה מכוון: היא מתאמנת לבד (לא עם אחרים או מול תוכנת מחשב), משננת מילים מהמילון ולומדת את המקורות הלטיניים, היווניים והאחרים של מילים. "הממצא החשוב ביותר הוא לגבי סוג האימון", אומרת דאקוורת, "אימון מכוון מאפשר לחזות טוב יותר מכל סוג אחר של אימון את התקדמות המתחרים לסיבובים נוספים בתחרות הגמר". והאימונים האלה הם בסופו של דבר של אדם מול עצמו, גם אם הם נעשים עם מלווה צמוד או בעצה של אדם אחר.

קודי קולמן. שיחה אחת עם אחיו טיפחה אצל הילד שנולד בכלא גריט שהוביל אותו ל־MIT צילום: youtube

"בכל אימון אני מנסה להביס את עצמי. אם המאמן רוצה שאשחה 10 פעמים 100 מטר, כל קטע ב־1:15 דקות, אני מנסה לעשות את זה ב־1:14" // השחיין האולימפי ראודי גיינס

קודי קולמן נולד בבית סוהר במדינת ניו ג'רזי, שם אמו נכלאה לאחר שאיימה להרוג בן של סנאטור ונקבע כי אינה שפויה. הוא מעולם לא פגש את אביו, וחי חיי עוני אצל סבתו, שמצבה הגופני והשכלי המידרדר השפיע על התפקוד של המשפחה. כשקודי היה בתחילת התיכון, אחיו שמבוגר ממנו ב־18 שנה הגיע לביקור ושאל אותו איפה הוא רוצה ללמוד אחרי התיכון. קודי השיב שהיה שמח ללכת לקולג' טוב, אולי פרינסטון, אבל מיד הסתייג ואמר שאין לו שום סיכוי. "למה שלא יקבלו אותך בפרינסטון?", אמר אחיו, "אם תתאמץ יותר ותמשיך לדחוף את עצמך קדימה תוכל להגיע לרמה הנדרשת. אתה יכול לנסות, אין לך מה להפסיד".

ברגע הזה, קולמן סיפר לדאקוורת, משהו השתנה בו. הוא הבין שאם ינסה יהיה לו סיכוי והתחיל להשקיע בלימודים ולכוון לאוניברסיטה יוקרתית. באותה תקופה פגש את שנטל סמית, מורה למתמטיקה שאימצה אותו באופן לא פורמלי ותמכה בו כשהצליח להתקבל ל־MIT. את התואר הראשון באלקטרוניקה ומדעי המחשב סיים בהצטיינות, המשיך שם לתואר שני ואחר כך עשה דוקטורט בסטנפורד. "לקודי לא היו הורים, סבתות או סבים חכמים מבחינה פסיכולוגית", כותבת דאקוורת. "אבל כן היה לו אח שאמר את הדבר הנכון ברגע הנכון, מורה למתמטיקה שהיתה אשה נהדרת ויוצאת דופן בחוכמתה וסביבה שלמה של מורים, חונכים וחברים שהראו לו יחד מה ביכולתו להשיג ועזרו לו להגיע לשם". ואילו שנטל סמית טוענת שזו עבודה של קודי לבדו: "הוא לימד אותי ששום דבר אינו בלתי אפשרי וששום מטרה אינה מעבר לתחום השגתנו".

"הסיפור של קודי מלא השראה והוא מראה עד כמה אנשים זקוקים ליחסים חזקים, נאמנים ודואגים עם אחרים, שייתנו להם את העצה הנכונה", אומרת דאקוורת. וזו הסיבה שהיא כתבה את ספרה: גריט הוא דבר שאפשר לטפח — אדם לבדו או בעזרת אחרים. היא חושבת שאפשר לעשות את זה בכל גיל, והספר מלא ברעיונות קטנים וחכמים שכל אחד יכול ליישם בשביל אקסטרה גריט. למשל, מומלץ לבחור תחום אחד שבו רוצים להצטיין, לא יותר, ומומלץ להקפיד על "חוק הדבר הקשה". דאקוורת מיישמת אותו במשפחתה, והוא קובע שכל אחד מבני המשפחה, כולל ההורים, חייב לעשות דבר אחד "קשה" שמצריך אימון מכוון יומיומי. לצד העבודה, היא מקפידה על תרגול יוגה, ובן זוגה על ריצה, והבנות מנגנות בפסנתר וויולה. החוק קובע שכל אחד בוחר לעצמו את הדבר הקשה שלו, ואפשר להפסיק — אבל לא לפני נקודת סיום טבעית כמו סוף עונה או סוף תשלום. אי אפשר להרים ידיים בגלל יום אחד קשה. ובעתיד, כשבנותיה ייכנסו לתיכון, דאקוורת תדרוש מהן להתמיד בפעילות אחת במשך שנתיים, לאחר שמחקרים הראו שבני נוער שמתמידים בפעילות פנאי במשך שנתיים נהנים משכר גבוה ומסיפוק מהעבודה בבגרותם.

אם מיישמים את החוק, דאקוורת ממליצה לדבר עליו, "למשל לומר לילדים: 'מה שעשיתי אתמול היה ממש קשה, הלוואי שהייתי מנסה יותר'. ילדים לומדים מדוגמה אישית, ולכן חשוב שההורה יישם את החוק בעצמו, אבל עוזר גם לדבר על זה. ואני רוצה לומר לך עוד משהו, שגיליתי אחרי שהספר יצא. בזמן האחרון הבת שלי, בת 13, התחילה להתעניין באפייה. בימי ראשון היא קוראת ספרי בישול ומחפשת ביוטיוב סרטוני הדרכה על קישוט עוגות. אז אני חושבת שצריך להוסיף לחוק גם את הכלל שהדבר הקשה יהיה דבר מהנה. זה טוב שהם יגלו את תחומי העניין שלהם ומה גורם להם אושר".