במטבח של אמא: מסעדה בתוך דירה שהפכה ללהיט

אם יש משהו שמעורר בי קנאה, זה אמהות שיודעות לבשל. בהתחשב בעובדה שאמא שלי כנראה תקרא את הכתבה הזו, אקדים ואומר שיש לה הרבה יתרונות אחרים. לין מיטשל היא בת־מזל בתחום הזה, אבל בניגוד לאחרים ששומרים את האוכל של אמא לעצמם בקופסאות פלסטיק — היא החליטה לפרגן אותו גם לאחרים. יותר משנתיים היא מפעילה את "מאמא לינה", מסעדה שפועלת מדירתה הקטנה בתל אביב (כפר גלעדי 47, פלורנטין), שבה היא ואמה רלי טרשל מבשלות לכל מי שמתגעגע לטעם של בית, או סתם רוצה ליהנות מאוכל טעים, זול, ואפילו טבעוני. "מאז ומתמיד אהבתי לבשל", אומרת מיטשל (29). "עוד בזמן לימודי התקשורת במכללת ספיר הבנתי שאני רוצה לעשות משהו אמיתי יותר. כשעברתי לתל אביב, הרגשתי שחסרים פה מקומות טבעוניים שאפשר לאכול בהם אוכל של בית, וביקשתי מאמא שלי לבוא לבשל איתי. התחלנו מקוסקוס, שזה המאכל הביתי האהוב עליי. בשבוע הראשון פתחתי קבוצה בפייסבוק וחילקתי פליירים ברחוב, וכ־20 איש הגיעו — לאכול אצלי בבית או לקחת טייק אוויי. היום אנחנו מכינות בין 100 ל־200 מנואוכת בכל פעם, ואנשים ממש מחכים לזה.

אוכל ביתי אצל מאמא לינה

כמו אמא מפנקת

מאמא לינה פועלת בשלישי ושישי. בימי שלישי מכינות מיטשל ואמה מאכלים מרוקאיים כמו קוסקוס, קובה, מוסקה וקציצות, ובימי שישי אוכל הודי — שאותו מיטשל למדה להכין מאמה וגם תוך כדי טיול בהודו לפני שנה. המחירים נמוכים למדי, 30–35 שקל למנה משביעה וטעימה — בדיוק כזו שהיינו רוצים שאמא שלנו תפנק אותנו בה כשאנחנו באים לביקור. "קצת אחרי שהתחלנו, ידיד הציע לעשות משלוחים, בהתחלה רק בשכונה. מאז גדלנו ואנחנו מגיעות לכל תל אביב וגם לרמת גן וגבעתיים. אחרי שנה וקצת שהעסק רץ היה לי משבר. ההכנות השתלטו לי על כל השבוע. אז טסתי להודו לחצי שנה כדי להתרחק. עשיתי הרבה קורסי בישול שם, ופתאום היה לי קל יותר להסתכל על זה בחיוך והפסקתי להרגיש כמו מסכנה שצריכה לרוץ ולסחוב כל הזמן. לפני שחזרתי, יצרתי איוונט בפייסבוק, ועוד לפני שפרסמתי אותו, כבר היו בו 500 מתעניינים. הבנתי שאנשים מחכים לזה. חזרתי חדורת מוטיבציה למצוא בית, עם מרפסת שבה אוכל לארח וליצור שיתופי פעולה שונים".

פתוח עד שנגמר האוכל

מאז חזרה ועברה לדירה קטנטנה עם מרפסת גדולה, תפס העסק תאוצה. יומיים בשבוע עוסקת מיטשל בהכנות — קניית החומרים, האריזות, פרסום וכו'. בימי שלישי ושישי ב־7 בבוקר מגיעה אמה לדירתה בפלורנטין ויחד הן עומדות מעל הסירים ומבשלות. המסעדה הביתית נפתחת לקהל בשעה 12, ופועלת עד שנגמר האוכל. לפעמים זה ב־6 בערב, לפעמים זה כבר ב־3–2 בצהריים.אחת לחודש מיטשל פותחת את המרפסת שבדירה לאירוע שנקרא "בא לי טאלי". היא פורסת מזרנים, מחלקת תפריטים, מגייסת חברה שתמלצר ויוזמת שיתופי פעולה עם אמנים מתחומים שונים: להקות, אמני רחוב שמציירים על הקירות ויוצרים שמוכרים בגדים, תכשיטים או כל דבר אחר שמוצא חן בעיניה. "אנשים יושבים, אוכלים טאלי ורואים ציורים בהתהוות או הופעות של אמנים שאני אוהבת".

לין מיטשל צילום: עמית שעל

את מתפרנסת מזה?

"כן, בהחלט. מזה אני חיה. ההוצאות שלי קטנות. אין לי שכירות, ורק מדי פעם אני משלמת לחברים שיעזרו. אמא שלי לא מוכנה לקחת ממני כסף, אבל בתמורה אני עוזרת לה בדברים אחרים — ההורים שלי עוסקים ברפואה אלטרנטיבית ואני עושה עבורם את כל השיווק. כשיש אירוע, גם אבא שלי תמיד מגיע לעזור, לסחוב, לסדר ולהוריד את הזבל".

יש מחשבות על התרחבות למסעדה ממש?

"פעם היו, וכבר התחלתי לברר ולחפש מקומות. אבל עזבתי את זה לעת עתה. יש לי מסעדה בבית וזה טוב לי. יש לי עוד תחביבים והסידור הנוכחי מאפשר לי להקדיש להם זמן, כמו קורס מורים ליוגה. אני מרגישה שהצלחתי למצוא משהו טוב ומאוזן. אני גם מגשימה דרך העסק הזה הרבה חלומות — מארחת אצלי אמנים בבית, עושה שופינג אצלי בבית, וגם לומדת כל מיני דברים על הדרך כמו פוטושופ כדי ליצור את הלוגו של העסק".

טבעוני אבל טעים

"הטבעונות היום ללא ספק נהייתה טרנד", היא אומרת, "אבל מה שחסר לאנשים זה אוכל טבעוני עם נשמה. אני צמחונית מאז הילדות וטבעונית כבר כמה שנים, ואני חושבת שיותר מדי אנשים מקשרים היום בין טבעוני לבריא. לא לכל אחד בא לאכול עדשים מונבטות כל הזמן. אנחנו קודם כל עושות אוכל טעים, ורק אחר כך חושבות על בריא. נכון שגם ה'לא בריא' אצלנו הוא בריא יחסית כי הירקות אורגניים וחומרי הגלם איכותיים, אבל אנחנו יודעות גם לא להתקמצן על שמן".