האסירון העליון

מבחינה הצהרתית מדובר במהלך מהפכני, שכן הממשל מכיר בכשלים שהולידה הפרטת בתי הכלא ומחליט להחזיר לידיו את האחריות לשלילת החירות של האזרחים. אלא שבמבחן המעשי, בשלב זה לפחות השפעת המהלך אינה כה דרמטית. ראשית, ההחלטה חלה רק על בתי הכלא הפדרליים, בעוד רוב האסירים בארצות הברית נמצאים בסמכות המדינות. שנית, ההחלטה לא חלה על כל בתי הכלא שבסמכות הממשל הפדרלי, אלא רק על אלה הכפופים למשרד המשפטים. למעשה, רוב הפעילות של בתי הכלא הפרטיים ברמה הפדרלית נעשית מול יחידת האכיפה של שירותי ההגירה, שמיהרה מצדה להודיע כי מדיניותה בנושא לא השתנתה. אפשר להבין, לכן, מדוע מיהרו סנדרס ונבחרים נוספים מהצד השמאלי של המפלגה הדמוקרטית לברך על ההחלטה, אך גם ללחוץ להרחבתה.

אסירים בבית כלא פרטי צ'ינו קליפורניה צילום: איי אף פי

הממשל הפדרלי עובד כיום עם שלוש חברות המפעילות בתי כלא פרטיים. שתיים מהן — CCA (Corrections Corporation of America) וקבוצת GEO — מחזיקות בכ־75% משוק הכליאה הפרטית בארצות הברית. הכנסותיהן המצרפיות ב־2015 היו כ־3.6 מיליארד דולר, הרווח הנקי שלהן הסתכם ב־360 מיליון דולר. ההודעה של משרד המשפטים הפילה את מניות שתי החברות בעשרות אחוזים, אך הן התאוששו במהירות ביום שלמחרת. גם המשקיעים, כך נראה, אינם ממהרים להספיד את תעשיית הכליאה הפרטית הפורחת.

השוק חופשי, האסירים לא

כ־2.2 מיליון איש בארצות הברית נמצאים מאחורי סורגים — 0.7% מכלל האוכלוסייה במדינה. לשם השוואה, בסין, שאוכלוסייתה גדולה פי ארבעה ומשטרה אינו ידוע בסובלנותו, נמצאים 1.65 מיליון איש בבתי כלא. מתוך כלל אוכלוסיית אסירי העולם, כ־22% כלואים בארצות הברית, אף שאוכלוסייתה מהווה רק כ־5% מהאוכלוסייה העולמית. כיאה לאבירת השוק החופשי, ארצות הברית גם מובילה במספר בתי הכלא הפרטיים: כ־130 אלף אסירים נמצאים בבתי כלא למטרות רווח — כ־90 אלף בסמכות המדינות והשלטון המקומי, וכ־40 אלף בסמכות הממשל הפדרלי.

הדיון הציבורי בתעשיית הכליאה הפרטית, שמתנהל זה יותר מעשור, מהווה נקודת מפגש לכמה מהסוגיות הבוערות ביותר בחברה האמריקאית: מהיחס המפלה לשחורים ומערכת הגירה לא מתפקדת עד הפערים החברתיים המתרחבים. הנושא הטעון ביותר הוא השיעור הגבוה של שחורים בבתי כלא ביחס לחלקם באוכלוסייה. שחורים מהווים כ־13% מאזרחי ארצות הברית, אבל מהווים כ־38% מאוכלוסיית האסירים. לפי ארגון Sentencing Project, אחד מכל עשרה גברים שחורים בשנות השלושים לחייהם נמצא כיום בכלא.

אסירים מתעמלים בכלא צילום: רויטרס

כליאה של מהגרים לא חוקיים מהווה עבור CCA ו־GEO מקור הכנסה לא מבוטל. החמרת האכיפה ועלייה במספר המהגרים הביאו לגידול משמעותי במספר המעצרים מאז שנת 2000, והכנסות חברות הכליאה צמחו בהתאם. בניגוד לאסירים פדרליים, שרק 12% מהם נמצאים במתקנים פרטיים, יותר מ־70% מהמהגרים הנמצאים במעצר שוהים במתקנים של חברות פרטיות.

כיוון שגידול במספר האסירים משמש מנוע צמיחה למפעילות בתי כלא פרטיים, לא מפתיע שהן משקיעות סכומים גדולים בלובינג למען הגברת האכיפה והחמרת הענישה. בין היתר סייעו CCA ו־GEO לקידום "Three־Strikes Law", שאושרה במספר רב של מדינות וחייבה את בתי המשפט להטיל עונשים חמורים במיוחד על מי שביצע שלוש עבירות, ללא קשר לחומרתן. לפי תחקיר של NPR מ־2010, לוביסטים של החברות סייעו לנסח את חוק ההגירה החדש של אריזונה, שהגביר את האכיפה על אנשים החשודים כמהגרים בלתי חוקיים במדינה. בדו"חות הכספיים שלהן, בחלק הנוגע לסיכונים עסקיים, מציינות החברות כי הקלה במדיניות האכיפה והענישה עלולה להשפיע לרעה על פעילותן.

נגד סמים, בעד בתי כלא

"סוף תקופת רייגן, הייתי בן 11־12, מבוגר מספיק כדי להבין שהעניינים השתנו לנצח. הם הכריזו מלחמה בסמים, כמו המלחמה בטרור, אבל מה שהם באמת עשו זה לתת למשטרה להשליט טרור על מי שבא לה. אבל בעיקר על צעירים שחורים, אף על פי שהם היו קוראים לנו Niggers, משכיבים אותנו על הרצפה כשהאצבעות שלהם על ההדק".

הראפר והפעיל הפוליטי קילר מייק, בשיר תוקפני במיוחד, תיאר באופן ציורי את חוויותיו מסוף שנות השמונים, העשור שבו החלה אוכלוסיית האסירים בארצות הברית לנסוק. ב־1981, בתחילת כהונתו הראשונה, הודיע הנשיא רונלד רייגן כי בכוונתו להניף את "דגל הקרב" במאבק בסמים, ולהחריף את האכיפה והענישה בתחום. המדיניות של הממשל לא השפיעה באופן מוחשי על השימוש בסמים, אך הובילה לגידול דרסטי באוכלוסיית האסירים. בתקופת רייגן הוכפל מספר האסירים לכמיליון, וההוצאה על בתי כלא פדרליים זינקה מ־320 מיליון דולר ב־1980 לכ־900 מיליון ב־1989. ההוצאות של המדינות על כליאה גדלו פי יותר משלושה, מ־2.8 ל־9.6 מיליארד דולר. המספרים האלה סיפקו רוח גבית לכמה יזמים ואנשי עסקים ממולחים, שהחלו לשכנע מדינות כי המגזר הפרטי מסוגל לעשות עבודה טובה יותר — וחסכונית יותר — בהקמה ובניהול של בתי כלא.

אסירים הכלואים בצפיפות בלתי אפשרית בבית הכלא בצ'ינו צילום: איי אף פי

אחד היזמים האלה היה טום ביסליי (Beasley), עו"ד בהכשרתו ויו"ר המפלגה הרפובליקנית במדינת טנסי בין 1977 ל־1981. ביסליי, עם שני שותפים, הקים ב־1983 את CCA, כיום מפעילת בתי הכלא הגדולה בארצות הברית. הוא ניצל את קשריו במערכת הפוליטית של טנסי, וב־1984 הצליח להעביר את אחד מבתי הכלא במדינה לניהולה של CCA, שנהפכה למפעילה הפרטית הראשונה בארצות הברית. עד סוף העשור הפעילה CCA בתי כלא נוספים בפלורידה, ניו מקסיקו, לואיזיאנה וקנטקי, והכנסות החברה, שהיו 14 מיליון דולר ב־1986, זינקו ל־120 מיליון דולר ב־1994. ההכנסות של GEO, שהוקמה ב־1984, טיפסו מ־19 מיליון דולר ב־1989 לכ־84 מיליון דולר ב־1994. הממשל החל להעביר בתי כלא פדרליים לניהול חברות פרטיות ב־1997, מגמה שהלכה והתגברה במאה ה־21. ב־2015 כבר הגיעו 51% מ־1.79 מיליארד הדולרים שהכניסה CCA מהממשל הפדרלי. ב־GEO חלקו של הממשל בהכנסות הוא כ־45%.

לקחו כסף, כלאו ילדים

ההחלטה של משרד המשפטים התקבלה בעקבות דו"ח חמור של המפקח הכללי במשרד, שמצא כי כמעט בכל תחום שנבדק בתי הכלא הפרטיים נחותים לעומת בתי הכלא הציבוריים. מספר התקריות האלימות בקרב אוכלוסיית האסירים גבוה בכשליש, ואילו מספר התקריות האלימות בין אנשי צוות לאסירים גבוה פי שניים וחצי. סך התלונות של אסירים נגד אנשי צוות גבוה פי שניים, ומספר הפעמים שבהן רותקו אסירים לתאיהם גבוה פי תשעה.

הנשיא רונלד רייגן. הזניק את מספר האסירים ואפשר את הפרטת בתי הכלא צילום: איי אף פי

הדו"ח היה רק האחרון בסדרה של מחקרים עצמאיים שהתפרסמו בעשור האחרון והצביעו על ליקויים ובעיות דומות. הגדיל לעשות המגזין “Mother Jones”, שפרסם בסוף יוני תחקיר של העיתונאי שיין באואר, שעבד במשך ארבעה חודשים כסוהר בבית כלא של CCA בלואיזיאנה. תמורת תשעה דולרים לשעה נדרש באואר לשמור, עם 23 סוהרים נוספים, על כ־1,500 אסירים בממוצע. לדבריו, בשל מיעוט הסוהרים תקריות אלימות היו נפוצות, ובתקופת עבודתו בבית הכלא נמצאו בו כ־200 כלי נשק. בית הכלא העסיק רק עובדת סוציאלית אחת, אשר בשל המחסור בסוהרים נאלצה לבקש משני אסירים שישמשו שומרים שלה. לדברי באואר, לפחות במקרה אחד נמלט אסיר מהמתקן בלי שאיש שם לב לכך, לאחר שהחברה ביטלה כמה מעמדות השמירה במתחם כדי לצמצם עלויות.

מלבד ליקויי בטיחות ואי־עמידה בתקנים היו מפעילות בתי כלא פרטיים מעורבות גם בכמה שערוריות שהגיעו לבתי המשפט. ב־2001, למשל, רצחו שני אסירים אסיר שלישי בבית כלא של GEO. בעקבות תביעה של משפחת הנרצח הורשעה החברה בהשמדת ראיות ובגרימת מוות ברשלנות. ב־2006, בעקבות מוות של אסיר בבית כלא של CCA, קבעו הרשויות באריזונה כי האיכות הירודה של הטיפול הרפואי שניתן לאסירים מעמידה אותם בסכנת חיים. ב־2012 נאלצה GEO להפסיק את פעילותה במיסיסיפי עקב שורת תביעות שהוגשו נגדה על רקע ריבוי מקרי האלימות, יחסים מיניים בין אנשי צוות לאסירים, הכשרה לקויה של אנשי צוות ותנאי כליאה גרועים במיוחד. ב־2013 הסכימה CCA לשלם פיצוי של מיליון דולר למדינת איידהו, לאחר שזייפה מסמכים בנוגע לשעות העבודה של השומרים בכלא הגדול במדינה. הכלא, שזכה לכינוי "בית הספר לגלדיאטורים", היה ידוע בריבוי תקריות אלימות ובמספר אסירים גבוה לעומת מספר אנשי צוות. בשנה האחרונה הגישו כמה אסירים מכלא זה תביעה נגד CCA, בטענה שהחברה הגיעה להבנות עם מנהיגי הכנופיות החזקות בכלא ואפשרה להם לשלוט בפועל במתחם, כדי לחסוך באנשי צוות.

אך הפרשה החמורה ביותר הקשורה בבתי כלא פרטיים נחשפה בפנסילבניה ב־2008, כשהתברר כי שני שופטים — מרק סיאוורלה ומייקל קוהנאן — קיבלו שוחד של כ־2.6 מיליון דולר מיזם של מתקני כליאה פרטיים לנוער בתמורה להחמרת הענישה. החקירה חשפה כי בין 2003 ל־2008 נשלחו למעצר כ־60% מהצעירים שעמדו לדין, רובם במתקני הכליאה הפרטיים. בין היתר שלחו השופטים את הילארי בת ה־15 למתקן כליאה לאחר שיצרה ב־MySpace עמוד שלעג לסגן מנהל בית הספר, ואת שיין בן ה־13, שנכנס ללא רשות לבניין נטוש. ג'סטין בן ה־12 נעצר לאחר שהתנהג בגסות כלפי אמא של ילד אחר. הוא הואשם ב"איומים בטרור" ונשלח למתקן כליאה, שם החל להשתמש בסמים ולמד כיצד לגנוב מכוניות. הוא בילה במצטבר שבע שנים במתקני כליאה שונים. ב־2011 נידון סיאוורלה ל־28 שנות מאסר וקוהנאן ל־17.5 שנים.

פחות אסירים, פחות כסף

המטרה העיקרית של הפרטת בתי הכלא היתה חיסכון בעלויות ממשלתיות. אך גם לאחר יותר מ־30 שנות פעילות עדיין לא ברור אם המהלך אכן צמצם את ההוצאות הציבוריות על כליאה. במזכר של משרד המשפטים, למשל, נטען כי בתי הכלא הפרטיים אינם מובילים לחיסכון משמעותי. מחקר שערכו הרשויות באריזונה ב־2010 הגיע למסקנה דומה. מנגד מפעילות בתי הכלא הפרטיים טוענות כי מחקרים אלה אינם לוקחים בחשבון את המאפיינים הדמוגרפיים של אסירים במתקנים שונים, וגם לא גורמים נוספים הקשורים במבנה העלויות. גם בבלומברג תקפו את דו"ח משרד המשפטים, בטענה שהוא "משווה תפוחים עם תפוזים". מכוני מחקר שמרניים כמו האריטג' ו־Reason Foundation מפרסמים מחקרים משלהם, המצביעים על החיסכון והיעילות של המפעילות הפרטיות, שנותנות לדעתם את הפתרון הטוב ביותר לצפיפות בתי הכלא.

כך או אחרת, הפרטת בתי הכלא בארצות הברית היא רק הסימפטום. הבעיה האמיתית נמצאת במערכת הפלילית, שהגדילה את מספר האסירים מ־500 אלף ב־1980 ל־2.2 מיליון ב־2016, ואת ההוצאות על כליאה ל־80 מיליארד דולר בשנה. הפחתה משמעותית במספר האנשים הנמצאים מאחורי סורג ובריח תייתר את הצורך בבתי כלא פרטיים. מגמה כזו ניכרת בשנים האחרונות: מספר האסירים הפדרליים ירד מ־216 אלף ב־2011 לכ־195 אלף כיום, ומספרם בבתי כלא מדינתיים ירד משיא של 1.41 מיליון ב־2009 ל־1.35 מיליון כיום. משרד המשפטים ציין את הירידה במספר האסירים (וגם את השינוי במדיניות האכיפה שתרם לה) כאחת הסיבות להפסקת ההתקשרות עם מפעילות בתי כלא פרטיים. הרחבת המהלך גם לרשויות ההגירה ולבתי הכלא המדינתיים תלויה בהמשך מגמת הירידה במספר האסירים. אלה בעיות שכבר ימתינו לממשל הבא.

בישראל הסתיימה ההפרטה לפני שהחלה

בישראל הוחלט ב־2004 להפריט את שירותי הכליאה, והכנסת אישרה תיקון לפקודת בתי הסוהר שיאפשר הפעלה של בית כלא פרטי. התיקון הסמיך את שירות בתי הסוהר להתקשר עם חברה פרטית לצורך הקמה, ניהול והפעלה של בית כלא פרטי. בנובמבר 2005 זכתה קבוצה משותפת של מנרב ואפריקה ישראל במכרז שפרסם השב"ס, בהיקף של כ־1.5 מיליארד שקל למשך 25 שנים.

השופט שסרח סיאוורלה צילום: איי פי

עוד לפני הזכייה במכרז הגישו חטיבת זכויות האדם במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן וגונדר שלמה טוויזר עתירה לבית המשפט העליון, בדרישה לביטול התיקון לחוק. הדיונים בעתירה נמשכו כארבע שנים, והסתיימו כשבית הכלא כבר היה מוכן. בהחלטתו פסק בית המשפט לטובת העותרים וביטל את הליך ההפרטה. את דעת הרוב כתבה נשיאת בית המשפט העליון דאז, דורית ביניש, שקבעה כי ניהול בית כלא למטרות רווח מתנגש עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

ארבעה חודשים לאחר פסק הדין הגיעה המדינה לפשרה עם אפריקה ישראל ומנרב ורכשה את בית הכלא תמורת 279 מיליון שקל, והוא מופעל כיום על ידי שירות בתי הסוהר.