מרגיש לי בבטן

מבחן השחייה הכפויה שמבוצע בעכברים נועד לבדוק את המוטיבציה שלהם. מכניסים עכבר למכל מים ובוחנים כמה זמן הוא ישחה בניסיון להציל את עצמו. עכברים דיכאוניים מוותרים די מהר, שוחים הרבה פחות זמן מאחרים וממתינים באדישות לגורלם. ב־2011 פרופ' ג'ון קריין, חוקר מוח מאוניברסיטת קולג' קורק האירית, ניסה וריאציה חדשנית של המבחן הזה: הוא רצה לבדוק אם יוכל לשנות את התנהגות העכברים על ידי שינוי תכולת מערכת העיכול שלהם. קריין האכיל חצי מהעכברים שלו בחיידקים פרוביוטיים שנחשבים מועילים מסוג לקטובצילוס רמנוסוס, ולהפתעתו הם שחו זמן רב יותר והפגינו מוטיבציה עזה יותר מחבריהם שלא אכלו מהפרוביוטיקה הזאת. בבדיקות המשך הכיל הדם שלהם פחות הורמוני סטרס והם הצטיינו במבחני זיכרון ולמידה לעומת עכברים האחרים.

המחקר של קריין שמט כמה לסתות באקדמיה: מוטיבציה, סטרס, זיכרון ולמידה הם כישורים נעלים שנתפסו ככאלה שנמצאים באחריותו של המפקד העליון של הגוף, המוח. אלא שכעת עלתה האפשרות שהמוח הוא תיאטרון הבובות של מערכת העיכול ושל החיידקים הפרוביוטיים שבה. אם זה נכון בעכברים, אולי זה נכון גם אצל בני אדם, ואם נאכל חיידקים מסוימים נוכל לשפר את עצמנו?

ג'וליה אנדרס. "אני קוראת מחקרים ונפעמת, כי פתאום גורל הוא משהו שניתן לצפות בו תחת המיקרוסקופ"

כעבור שנתיים היתה זו פרופ' קירסטן טיליש, גסטרואנטרולוגית מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, שביקשה לבדוק איך חיידקים פרוביוטיים משנים את המוח האנושי. טיליש וצוותה חילקו 38 נשים בריאות לשלוש קבוצות: אחת אכלה פעמיים ביום מוצר חלב מותסס עם פרוביוטיקה, השנייה צרכה מוצר חלב דומה ללא פרוביוטיקה, והקבוצה השלישית, קבוצת הביקורת, לא התבקשה לאכול שום דבר מיוחד. כל הנשים עברו סריקות fMRI לפני שהתחיל הניסוי ובסופו, בתום ארבעה שבועות.

התוצאות היו מדהימות: גם המוח האנושי השתנה בתגובה לנוכחות חיידקים במעיים. הנשים שאכלו את החיידקים הפרוביוטיים הראו שינוי ברור במוחן לעומת הסריקות הראשונות ולעומת הנשים נטולות הפרוביוטיקה. השינוי בלט במיוחד באזורים שאחראים לעיבוד רגשות, לעיבוד חושי ולכאב. כשחושבים על משמעות הממצאים, ביטויים כמו "אתה מה שאתה אוכל" או "תחושת בטן" מקבלים משמעות חדשה.

"תחושת בטן" הוא גם השם המוצלח של ספרה של ג'וליה אנדרס, מיקרוביולוגית ודוקטורנטית צעירה (26) בתוכנית לגסטרואנטרולוגיה (רפואה של מערכת העיכול) באוניברסיטת גתה בפרנקפורט, גרמניה, שמציג את המחקרים האלה ועוד שפע עובדות לא צפויות על מערכת העיכול. בעזרת ידע מרתק, תיאורים שמנפישים את עצמם במוחו של הקורא והרבה הומור בריא, אנדרס הופכת את מערכת העיכול מאיבר דחוי, הכרחי אבל מביך, שתפקידו להיפטר ממטען מיותר וגזים מסריחים, למפעל הייטק מצוחצח, מסקרן וחכם.

כמה חכם? מספיק כדי שאנדרס תכנה אותו מוח־מעיים, להבדיל מהמוח־מוח שנמצא בראשנו. "המעיים מנוהלים בידי מערכת עצבים פרטית ואוטונומית. אם הקשר בינה לבין המוח מתנתק, היא יכולה להמשיך לתפקד כאילו דבר לא קרה, וזו תכונה שלא קיימת באף איבר אחר", אומרת אנדרס בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", והפליאה עדיין נשמעת בקולה. "המוח־מוח הוא המנהל הראשי, האיבר הכי מורכב מכולם, בזה אין ספק. אבל הוא מאוד מבודד. הוא נמצא בקצה הגוף, עטוף בקרום עבה, מוקף גולגולת שעשויה מעצם קשיחה, וכל טיפת דם שמגיעה אליו עוברת סינון מיוחד. הוא צריך לקבל את המידע מאיפשהו, ולפי הביולוגיה המוח־מעיים מטעין את המוח־מוח במידע. המעיים יודעים על כל מולקולה מהארוחה האחרונה שאכלנו, חוקרים בסקרנות הורמונים ששטים במחזור הדם, מתשאלים תאי חיסון, מאזינים לחיידקים שפועלים במעיים. הם מסוגלים לספר למוח דברים שבלעדיהם לא היה לו שמץ של מושג על מצבנו.

עטיפת הספר

"כעת המחקר מתמקד בשאלה כמה עמוקה ההשפעה של פרוסת העוגה שאנחנו אוכלים, איך היא משפיעה על המוח־מוח. אנחנו רואים שלאנשים עם מחלות מעיים דלקתיות יש סיכון מוגבר לדיכאון וחרדה. אנחנו רואים שהבקטריה שבמעיים יכולה לשנות תחושות של עצב ולגרום לעכברים ולאנשים להיות מעט יותר אמיצים. כעת אנחנו מתחילים להבין שאנחנו לא רק החומר האפור שבמוח־מוח שלנו, אלא גם כל המידע הזה שנוצר במעיים".

זה אומר שייתכן שמה שאנחנו אוכלים עשוי לקבוע אם נפחד, נשכח, נתמלא מוטיבציה?

"הדרך שבה אנחנו מטפלים במעיים שלנו עשויה להשפיע על יכולתנו ללמוד ולעבד רגשות. אנחנו עכשיו מתחילים לפצח את זה, וזה מרתק. הבקטריה עשויה לחבר רגשות לגוף, להשפיע על דברים קטנים שיקרו ביום שלך ושאולי יעצבו את גורלך בחיים. לעתים אני קוראת מחקרים ונפעמת, כי זה הופך מילה כמו גורל למשהו שניתן לצפות בו תחת המיקרוסקופ".

המעיים הם הסוכן של המוח בשטח

הסקרנות של אנדרס בנוגע ליכולות הווירטואוזיות של מערכת העיכול התעוררה כשהיתה בת 17, וגילתה פצע על רגלה הימנית. הוא הופיע ללא סיבה ברורה, סירב להגיב למשחות שרשמו לה רופאים, והיה רק הראשון: בתוך זמן קצר התכסה כל גופה בפצעים דומים. שנה שלמה פגשה אנדרס רופאים נבוכים שלא הצליחו לעזור לה, והסתירה את הפצעים תחת בגדים ארוכים. לבסוף היא החליטה לטפל בעצמה לבד, ולאחר שקראה מעט על הנושא שינתה את התזונה שלה. היא הפסיקה לצרוך מוצרי חלב, נמנעה כמעט לגמרי מגלוטן, בלעה כל מיני תרביות חיידקים, "וגם עשיתי ניסויים מטורפים למדי על עצמי, שאילו למדתי אז רפואה לא הייתי מעזה לנסות את מחציתם". שינוי התזונה אִפשר לה להשתלט על המחלה, ובדרך התאהבה בחוכמתו של הגוף והלכה ללמוד מיקרוביולוגיה.

ואז, כשהיתה סטודנטית, בוקר אחד נכנס השותף שלה למטבח ושאל אותה מה קורה כשאנחנו עושים קקי. "אני מניחה שלא אתחיל כך את האוטוביוגרפיה שלי, אך השאלה הקטנה הזאת שינתה את חיי", היא כותבת. "הסתגרתי בחדרי, התיישבתי על הרצפה והתחלתי לנבור בשלושה ספרי לימוד. התשובה שמצאתי הותירה אותי המומה. מתברר שהפעולה היומיומית הפשוטה הזאת מרשימה ומתוחכמת בהרבה ממה שהעליתי בדעתי". אנדרס הפכה לשעשוע מסיבות, מבדרת אנשים בתשובות לשאלות סקרניות על מערכת העיכול. וככל שנשאלה יותר חקרה יותר, עד לידתו של הספר, רב־מכר שנמכר ביותר ממיליון עותקים רק בגרמניה ותורגם לשפות רבות, לאחרונה גם לעברית.

"מעולם לא תכננתי שזה יגיע כל כך רחוק", היא צוחקת. "הכל התחיל מסקרנות ילדותית, מאנשים שמתבדחים ושואלים שאלות, וכשניסיתי להשיג עוד מידע הרגשתי שזה כמו משחק מרתק. הופתעתי מאוד לגלות שהאיבר הזה, שאנחנו לא חושבים עליו הרבה ושאולי קצת התביישתי בו, כל כך מורכב ומעניין. עברתי מבושה להערצה. זו המערכת השנייה בגודלה אחרי המוח מבחינת כמות העצבים, שני־שלישים ממערכת החיסון שלנו נמצאים שם, 2 ק"ג של בקטריה, כ־20 הורמונים, וכולם עובדים בשיתוף פעולה. מערכת העיכול היא האיבר עם שטח הפנים הכי גדול בגוף, הכי הרבה חיבור למערכת העצבים, לדם, למזון. זה המיקום המושלם לברר איך אנחנו מרגישים ולהעביר את המידע הזה למוח".

איך להשפיע על המסרים העוברים למוח

הספר מלא בפריטי טריוויה מעניינים, אלא שהחלק המרתק והמבריק בו באמת נוגע לאופן שבו מערכת העיכול משפיעה על המוח שלנו, ודרכו על ההתנהגות, הכישורים, היכולות והאישיות שלנו. המחקרים שאנדרס מקבצת חדשים למדי, מארבע־חמש השנים האחרונות, ולפרקים הם והשלכותיהם נשמעים כמו מדע בדיוני.

פרופ' קריין. הפרוביוטיקה כתרופת אומץ

באופן אינטואיטיבי ידענו שיש במעיים יותר מאחריות לחבילות חומות וריחות לא נעימים. אנשים נוהגים לומר שיש להם "תחושת בטן" לגבי משהו, שהם "עושים במכנסיים" מרוב פחד, "בולעים" אכזבה, זקוקים לזמן כדי "לעכל" בשורה לא פשוטה, מתמודדים עם "טעם רע בפה" או חשים "פרפרים בבטן" כשהם מתאהבים. כעת מתברר שכל זה נכון. במחקרים נמצא כי במערכת העיכול מסתתר אותו מוח־מעיים מורכב ועשיר, עם קו ישיר (עצב הוואגוס) לבוס הגדול, המוח־מוח. האותות ששולח המוח־מעיים מגיעים לאינסולה, למערכת הלימבית, לאונה הקדם־מצחית, לאמיגדלה ולהיפוקמפוס — כולם אזורים במוח־מוח שאחראים למודעות עצמית, רגשות, מוסר, פחד, זיכרון ומוטיבציה.

באחד הניסויים ניפחו בלון קטן בתוך המעיים של נבדקים שסובלים ממעי רגיז, ובסריקות fMRI של מוחם הופיעה פעילות באזורים שקשורים לרגשות. זה תאם ממצא אחר, שאנשים בעלי מעי רגיז סובלים משיעור גבוה מהממוצע של חרדה ודיכאון. גם חולי מחלות מעיים דלקתיות כרוניות, כמו קרוהן וקוליטיס כיבי, סובלים משיעור גבוה של חרדה ודיכאון.

"זה לא אומר שהמעיים שולטים בחשיבה המוסרית שלנו, אבל הם כנראה משפיעים עליה", מבהירה אנדרס. "לא כל גרגיר אפונה שלא נלעס כראוי יכול להתערב בפעילות המוח. נראה שסטרס נגרם כתוצאה מבעיות תקשורת בין המוח למעיים. כשהמוח חש בבעיה כמו לחץ זמן או רוגז דרושה לו אנרגיה שהוא מקבל בעיקר ממערכת העיכול. המערכת הזאת נענית לאתגר בחיסכון באנרגיה באמצעות שינוי תהליך העיכול, יצירה מופחתת של ריר וצמצום אספקת הדם שהיא מקבלת. אבל אם המוח מתחיל לנצל את המעיים באופן בלתי מוצדק (למשל למשך זמן ארוך או בשעה שגם מערכת העיכול זקוקה לאנרגיה), היא משגרת לו אותות של חוסר שביעות רצון שמודיעים שהיא לא מוכנה עוד להיות מנוצלת. הגירוי השלילי הזה עלול לגרום לתשישות, שלשולים, אובדן תיאבון ותחושה כללית רעה".

ואולם ייתכן שההסבר לקשר בין מערכת העיכול לדיכאון וסטרס עמוק הרבה יותר. כיוון חדש שחוקרים בודקים כעת נשען על שתי העובדות הבאות: האחת היא ש־95% מהסרוטונין (מוליך עצבי שמשפיע על תחושות, רגשות ומצב רוח) שבגופנו מיוצרים במערכת העיכול. השנייה היא שבחילות, שלשולים ועצירות הם תופעות לוואי שכיחות של פרוזאק ודומיה, תרופות שתפקידן להגדיל את ריכוז הסרוטונין בסינפסות שבמוח־מוח. אחת ההשערות שהעלו החוקרים היא שבמוח־מעיים יש אותם קולטנים עצביים כמו במוח־מוח, ונוגדי הדיכאון מטפלים אוטומטית בשני המוחות. כעת חוקרים משלבים את שני קצות החוט האלה לראשיתו של מחקר ששואף לפתח נוגדי דיכאון יעילים — שישפיעו אך ורק על המעיים, לא על המוח.

"חלק מהסרוטונין שמיוצר במערכת העיכול משרת אותה, לא הכל עובר למוח, אבל זה רק מראה כמה העצבים במעיים דומים למפות במוח שלנו", מסבירה אנדרס. "אין עוד איבר כל כך דומה לו. רק למוח־מעיים ולמוח־מוח יש את הסוגים המיוחדים האלה של הנוירונים. במעיים לסרוטונין יש השפעה עצומה על היכולת של העצבים לעורר את תנועת השרירים והוא משמש שליח עצבי חשוב. אולי אם יהיה אפשר לשנות את אופן פעולתו על המעיים, המסרים שמשוגרים משם למוח ישתנו גם הם".

לשנות את הבקטריה כדי לשנות את האישיות

אחת הדרכים המרתקות שבהן מערכת העיכול משפיעה על המוח שלנו היא 100 טריליון החיידקים שמאיישים את המעיים שלנו, 99% מהמיקרואורגניזמים שרוחשים בגופנו, ורובם מועילים מאוד. הם מפצחים רכיבי מזון שאיננו מסוגלים לעכל, מספקים אנרגיה למעיים, מייצרים ויטמינים, מפרקים רעלנים ותרופות ומאמנים את מערכת החיסון שלנו בזיהוי גורמים עוינים. חבורת החיידקים הזאת נקראת מיקרוביום, ולכל אדם יש מיקרוביום שונה, מין טביעת אצבע חיידקית.

מה שמדענים החלו לגלות בשנים האחרונות הוא שאם משהו משתבש במיקרוביום שלנו — משהו משתבש בנו. בכמה מעבדות בעולם מגדלים עכברים סטריליים ונקיים מחיידקים. הם יולדו בניתוח קיסרי, גרים בכלובים מחוטאים, אוכלים מזון שעוקר בקיטור ונושמים אוויר מסונן. העכברים הטהורים האלה שונים מחבריהם מלאי החיידקים: חלק מהם נוטים להיות היפראקטיביים וחסרי זהירות באופן לא טיפוסי, הם אוכלים יותר וזקוקים ליותר זמן כדי לעכל את האוכל, התוספתן שלהם מוגדל, צינור העיכול מצומק, תאי החיסון מועטים. וכאשר מזינים אותם בקוקטיילים של חיידקים התוצאות מדהימות: עכבר טהור שקיבל קוקטייל חיידקים של עכבר עם סוכרת מסוג 2 פיתח בעיות בפירוק סוכר. אחרים שקיבלו חיידקים מעכברים שמנים נטו להעלות במשקל.

איור: ערן מנדל

פרופ' סטיבן קולינס, דקאן משותף של הפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת מק'מאסטר הקנדית, ערך ניסוי מתוחכם: הוא וצוותו לקחו קבוצת עכברים טהורים כאלה, מזן שידוע בהתנהגותו הפסיבית, והזינו אותם בחיידקים שנלקחו מזן עכברים שידועים בהתנהגותם האמיצה. בתגובה העכברים הפסיביים נהפכו לאקטיביים ולא זהירים. כשערכו את הניסוי ההפוך, עכברים אקטיביים שינו גם הם את התנהגותם ונהפכו לפסיביים. בניסוי אחר, הוספת בקטריה לעכברים טהורים הפכה אותם ליותר אקטיביים וחרדתיים — התנהגות שהיה ניתן להפוך שוב לאחר ששונתה תזונת החיידקים שלהם.

פרופ' טיליש. החיידקים שינו את אופי הנשים צילום: Reed Hutchinson / UCLA

לשנות את הבקטריה במעיים שלנו זה בעצם כמעט לשנות את אישיותנו.

"נכון, וזה מראה עד כמה אנחנו מחוברים לסביבה שלנו ומושפעים מאורח החיים שלנו. החיידקים באדמה שסביבנו, באנשים אחרים שחיים לידנו, אפילו של האנשים שמייצרים את המזון שלנו בתנאים בריאים ולא בריאים — הכל חוזר אלינו ובא לידי ביטוי במיקרוביום שלנו. אנחנו מאוד מחוברים לחיים הזעירים שסביבנו ומושפעים מהם".

אולי באמת בעתיד נאכל משהו לטיפול בדיכאון במקום לקחת פרוזאק?

"יש סוגים של דיכאון ששינוי המיקרוביום עשוי לעבוד עליהם. זה פתח למחקר גדול מאוד בעתיד מפני שעדיין לא ידוע מה תהיה בקטריה טובה".

ומה אם מישהו עובר ניתוח לקיצור קיבה או מסירים חלק ממערכת העיכול שלו בגלל מחלה? זה יכול לשנות את הבריאות הפיזית והנפשית שלו? להשפיע על המוח־מוח?

"אני חושבת שכן, אבל אני משערת שזה עדיף על פני משהו במערכת העיכול שגורם למחלה. אם מחלת מעיים שולחת אותות של חרדה למוח עדיף שהם ייעלמו. יש עוד דברים שיכולים לתרום למצב הרוח שלנו, ואם אחד מהם נעלם (בגלל ניתוח) אחרים יפצו על כך".

החיידקים במערכת העיכול שלנו נראים כקשורים לעוד מצבים במוח־מוח. הליקובקטר פילורי, למשל, הוא חיידק שחי בקיבה ועלול לעתים לגרום לדלקת קיבה, אולקוס וסרטן בקיבה. מחקר בקרב תושבים בחצי האי גואם שבמערב האוקיינוס השקט, אצלם נפוצות תסמונות דמויות פרקינסון (ידיים רועדות, קיפאון בפנים ובעיות תנועה), מצא קשר בין התסומונות לחומר שההליקובקטר פילורי מייצר. להליקובקטר יש גם יתרונות: סיכון נמוך ללקות בסרטן ריאות ושבץ מוחי או למות מהם, הגנה מוכחת מפני אסתמה והגנה משוערת מפני סוכרת ודלקת עור עצבית. התיאוריה שנבדקת כעת היא שההליקובקטר נצמד לתאי הקיבה ובכך תורם ליצירת מספר גדול של תאי T מדכאים, אותם תאים שאמורים למנוע תגובת יתר של מערכת החיסון. נראה שככל שיש יותר תאים רגועים ונבונים כאלה, אנשים סובלים פחות ממחלות כמו אסתמה.

המשמעות היא שבעתיד נוכל להציע לאנשים תרפיה במזון או בחיידקים כדי לטפל גם במחלות כמו פרקינסון ואלצהיימר?

"ייתכן. למחלות האלה יש כמה גורמים, שהמעיים הם אחד מהם. המקור יכול להיות גנטי, מטבוליזם, מה שאוכלים, הסביבה וכו'. אבל הדבר הנחמד הוא שעל המעיים קל הרבה יותר להשפיע מאשר על הגנטיקה למשל. בחלק מהמחלות האלה המעיים עשויים לשחק תפקיד מאוד גדול, גם במניעה וגם בטיפול, ובאחרות אולי פחות. המחקר רק בראשיתו".

ניקיון זה לא סטריליות.

ניקיון זה סיבים

בין השורות, אנדרס מחזקת את הממצאים הגוברים בשנים האחרונות לפיהם איסטניזם מזיק לנו. וודסטוק חיידקי המעיים שלנו הוא המקום שבו מערכת החיסון מתאמנת בזיהוי אויבים (ו־80% ממערכת החיסון נמצאים במעיים); החיידקים הטובים מגנים עלינו כאשר הם תופסים מקום, פיזית, שאחרת היה פנוי לחיידקים מזיקים; בניסויים ראשוניים חיידקים מסוג לקטובצילוס רוטרי הפחיתו את רמת הכולסטרול הרע (LDL) של נסיינים ב־9%-30%, וללא תופעות הלוואי של תרופות להורדת כולסטרול.

"ניקיון במעיים דומה מעט לניקיון ביער: היער נקי אם הצמחים המועילים שבו נמצאים בשיווי משקל בריא", אנדרס מנסחת כלל אצבע. "עם השנים הניקיון נהפך לעניין שני בחשיבותו לאמונה באלוהים. הוא הכניס סדר בעולם מלא בכאוס. אנחנו מוציאים כסף רב על חומרי חיטוי שישחררו אותנו מדברים שאיננו יכולים לראות כלל. והיגיינה שמונעת בידי פחדים מכירה שתי דרכים להתייחס לדברים סביבה: לקרצף אותם או לחסל אותם. אם אנחנו מנקים באופן כפייתי אנחנו בהחלט נפטרים מהכל, גם מהטוב וגם מהרע, וזו לא גישה טובה לניקיון. 95% מהחיידקים אינם מזיקים לאדם ורבים מהם מועילים".

כלומר את משחררת אותנו מעול הניקיון.

"אנחנו מדברים הרבה על אוכל נקי, מזון בריא, על כך שחיידקים מלוכלכים ומסוכנים ושצריך לנקות אותם ולהיפטר מהם. בתחקיר לספר הכרתי את הנושא, איך זה באמת עובד ושחיידקים יכולים לעזור לנו בדרך נהדרת. לגלות ש־95% מהבקטריה שבגוף טובה לנו ולא פוגעת בנו כלל היה פוקח עיניים עבורי. מעיים נקיים לא ריקים מאוכל מזיק או בקטריה רעה, אלא שיש בהם מעט בקטריה רעה, שחשובה לאימונים של מערכת החיסון. וכשהמעיים שלנו עשירים בבקטריה טובה הם נקיים ובריאים. בעיני רוב האנשים כדי לשמור על מעיים נקיים ובריאים צריך להימנע מדברים מזיקים ומאוכל גרוע. אני חושבת שצריך לאכול בריא — אך גם אוכל שטעים לך".

קיימות כיום שלוש דרכים לשמור על מעיים נקיים, ואנדרס בוחנת אותן במשקפי עלות־תועלת מדעיים. אנטיביוטיקה נהדרת כדי לקטול חיידקים שמסוכנים לנו, אבל בדרך מנקה את הגוף גם מחיידקים שמועילים לנו, ולכן לא כדאי למהר ולהשתמש בה.

האפשרות השנייה היא פרוביוטיקה, חיידקים שמסוגלים לשפר את בריאותנו, כמו אלה ששימרו מזון ושאנשים אכלו במשך מאות שנים: למשל אלה בכרוב כבוש, לחם מבצק שאור, קרם פרש, גבינה שוויצרית עם חורים, נקניק סלמי, רוטב סויה, מרק מיסו, לאסי הודי. למעשה, חלב שהחמיץ ונהפך ליוגורט בנאדות העור של איכרי בולגריה הוביל לגילוי החיידקים הפרוביוטיים. החיידקים הללו מייצרים חומצות שומן קטנות שהופכות את הסיסים שעל המעיים ליעילים יותר; הם מתיישבים באזורים שחיידקים מזיקים אוהבים וכך תופסים את כל המקום הפנוי במעיים ומגנים עליהם; והם מועילים במקרי שלשולים, צינון וייתכן שאף אלרגיות. הבעיה היא שכאשר אוכלים אותם אי אפשר לדעת כמה מהם באמת נשארים בגוף ועושים את פעולתם המבורכת, וכך נולד התחום הצומח של השתלת צואה: שימוש בחיידקי מעיים מצואה של אנשים בריאים לטיפול בשלשול כרוני. מחקרים כבר מעידים על כ־90% הצלחה, וכמה חברות מפתחות כעת צואה מלאכותית שלא תכיל גורמים מזיקים.

הדרך השלישית לשמור על ניקיון המעיים, זו שמועדפת על אנדרס, היא פרה־ביוטיקה — אוכל שעובר למעי הגס בלי שיתעכל בחלקים הקודמים של מערכת העיכול, ומזין את החיידקים המועילים הרבים שנמצאים שם. הרעיון הוא שאם ניתן לחיידקים הטובים האלה את מה שהם רוצים ואוהבים לאכול, הם ייצרו עבורנו בשמחה ויטמינים וחומצות שומן בריאות, יאמנו היטב את מערכת החיסון, יתרבו ויתפסו שטח רחב יותר במעיים.

המאכלים הפרה־ביוטיים כמעט לא מעוכלים עד המעי הגס משום שהם עשירים בסיבים: כרישה, אספרגוס, שום, בצל, עולש, ארטישוק, ארטישוק ירושלמי וגם העמילנים שנוצרים כשמבשלים תפוחי אדמה ואורז. "פרה־ביוטיקה היא הכלי החזק ביותר שיש לנו כדי לתמוך בחיידקים הטובים שלנו. חיידקים עושים לנו טוב ועלינו להזין אותם היטב", מדגישה אנדרס.

"אני חושבת שאנחנו צריכים להשתמש במדע ובחוכמה של הגוף שלנו יחד. הרבה פעמים אנחנו מרגישים שהגוף שלנו עובד עלינו וגורם לנו להרגיש דברים שלא טובים לנו. למשל, כשאנחנו משתוקקים למתוק או למזון מהיר, ואנחנו יודעים שזה לא טוב ותוהים אם הגוף שלנו כל כך מטומטם. אני בעד שכל אחד יתנסה על הגוף שלו, כמו שטיפלתי במחלת העור שלי. כל עוד אתה מבין מה אתה עושה, חושב שזה הגיוני עבורך ולא מזיק לעצמך, אני בעד. הגוף שלנו חכם ועם מעט מידע מדעי אפשר לעבוד איתו היטב יחד".