דעה: על חופש הביטוי וערכים חברתיים

לאור מצעד הגאווה שהתקיים זה מכבר, נעסוק בכתבה זו בנושא מהמשפט הציבורי-חוקתי, שמאז ומתמיד היה לבעייתי והוא עריכת איזון בין חופש הביטוי לבין ערכים אחרים, המתנגשים בו.  

מעיון בפסה"ד, עולה בעייתיות מסוימת כיוון שמצד אחד ניתן לטעון כי בג"צ אינו עורך את אותו האיזון ו/או ההתחשבות באופן שווה, בין עתירות מצעד הגאווה לבין עתירות אום אל פאחם. שהרי, הטענות שמעלות עתירות אלו, הן פגיעה ברגשות הציבור - ציבור הלהט"ב או ערביי אום אל פאחם. טענות אלו עולות בהתבסס על כך שביהמ"ש אינו טורח לנמק עמדותיו אל מול הציבור הערבי, בעת פוסק בעתירות אום אל פאחם, כפי שטורח לנמק עמדותיו בפני הציבור הימני קיצוני בעת פוסק בעתירות נגד קיומו של מצעד הגאווה בירושלים.

מצעד הגאווה בתל אביב צילום: גיא יחיאלי

טענה נוספת היא כשמציגים את נסיבות העתירה ב"כסות" הדת, ביהמ"ש מגלה חמלה והזדהות בעת פסיקתו - היות שנושא הדת הוא נושא רגיש במיוחד ועל ביהמ"ש להיזהר כפליים בעודו פוסק בסוגייה זו. טענה נוספת (שגם הספרות המשפטית מעלה ומזכירה) מתבססת על סמך המושג "רגשות פטריארכליים"- לפיו, כל סוג של רגשות המוגדרים כך, מקבלים באופן אוטומטי משקל כבד ורציני יותר להתייחסות, כמו במקרה נשות הכותל (אשר גם הן עתרו לבג"צ).

אם כך, ניתן לטעון, כי על סמך סקירת עתירות אלו, "מעדיף" ביהמ"ש את הציבור הימני קיצוני, אשר עותר בעתירות נגד מצעד הגאווה בירושלים ובעתירות לקיום מצעדי הראווה באום אל פאחם. ההתבססות המתודולוגית בטענה זו, הם פס"ד שונים, ביניהם העתירות המדוברות, חקיקה רלוונטית (הפקודה למניעת טרור) ואף באמצעות אתרים שונים של גופים ציבוריים ו/או רשמיים, המספקים מידע מהימן הנוגע לטענה זו.

אין להתעלם מהעובדה, כי קיים החשש מלהביע נחרצות, שאולי קיימת אפליה בין קבוצות המיעוט, הנמצאות בצד המשיב לעתירות, לבין העותרים - שהרי שגם הם נחשבים לקבוצת מיעוט בעצמם (מהימין הקיצוני). יהיו כאלה שיטענו, כי הדבר נעשה לצורך יצירת יצירת פרובוקציה והד תקשורתי עוצמתי, ולא מטעמי דאגה לשלום הציבור או לצעוד בשם המדינה ורוחה.

ניתן לטעון, כי בג"צ אינו מתחשב ברגשותיהם של קבוצות המיעוט בכובע המשיבים שבעתירות. מאידך, בבג"צ אום אל פאחם, שופטי בג"צ לא איפשרו לעותרים לקיים את הפגנתם בלב אום אל פאחם כרצונם, אלא בפינה רחוקה וצדדית של העיר. הגבלה זו נקבעה, כיוון שבג"צ התחשב בקבוצת המיעוט בכובע המשיבים - ערביי אום אל פאחם. השופטים לא רצו לגרום להם לאי נוחות, פגיעה עזה ברגשותיהם ולהתרסה, חרף העובדה כי אום אל פאחם היא בשטח מדינת ישראל ועל פניו אין מניעה להניף בה את דגל המדינה מבחינה טריטוריאלית, ובכל זאת, החליט בג"צ כפי שהחליט.

כמו ששופטי בג"צ לא מנעו מקבוצת הלהט"בים להתאגד, להפגין ולערוך מצעדי ראווה, כך גם לא מנעו מהעותרים בבג"צ אום אל פאחם להתאגד ולהפגין באופן חוקי. כפי שטרח לציין כב' השופט לוי בבג"צ אם אל פאחם: כי על אף ההסתייגויות והחשש הכבד מפני התפרעויות בגין הפגנה באזור זה, אין לשכוח שאום אל פאחם בכל זאת נמצאת בתחום שיפוטה של מדינת ישראל ועם זאת, בכל זאת, הוצבו להפגנה זו תנאים מגבילים.